𝐄𝐛𝐛 𝐚𝐧𝐝 𝐟𝐥𝐨𝐰

סופה

הפרק מוקדש ל adi_agassi
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נ.מ טאה
אני יושב בסלון החדר שלנו וצופה בשלג הכבד צונח במהירות על הקרקע ונערם עליה בשמיכה צחורה וקפואה
וחושב על הבוקר של אתמול

*פלאשבק*
"טאהיונג" סו יון מחייך אלי בחמימות
"טאה" אני מתקן אותו בחיוך
"טאה, תרצה להתלוות אלי לכוס קפה?"
"בטח"

לאחר שקנינו קפה עלינו במעלית עד הקומה האחרונה של המלון ועלינו במדרגות עד הגג, שהיה מטופח ומגודר בגדר זכוכית
התיישבנו על ספסל תחת סכח מתכת שזור ענפים ערומים
"רציתי להודות לך על כך שאתה דואג לג׳ונגקוק"
"זה הכל? אני עושה זאת בשמחה ועד יומי האחרון" אני מניד בראשי לשלילה "אני זה שצריך להודות לך, אתה אדם חשוב מאוד בחייו, אתה הפכת אותו לאדם המדהים שהוא..."

אנחנו מחליפים חיוכים, ידו הקמוטה והאלגנטית לוחצת את ידי בתודה, הכרה וחיבה, אני כמעט יכול לראות את החמימות נוטפת ממנו.

*סוף פלאשבק*
"אהההההקוצ׳י קוצ׳י קוצ׳י קוווווו"
ג׳ונגקוק קופץ עליי ומתחיל לדגדג אותי ואני מנסה להוריד אותו ממני ללא הצלחה רבה
"אני אראה לך מה זה! אני מכריז ומצליח להפוך אותו, מטביע נשיקות על כל פניו והוא בתשובה רק מצחקק כאשר גרגור רועם נשמע

אני מביט בג׳ונגקוק ופניו נצבעות ארגמן אני לא מאמין שקול כזה מסוגל לצאת מהגוף הקטנטן הזה "יכול להיות שאני קצת רעב...." הוא מודה וצחוק רועם מתגלגל מבין שפתי וג׳ונגקוק מצטרף גטן הוא

"בוא נלך לאכול" אני מושך אותו והוא אוחז בזרועי "בוא נצא החוצה לאכול"
"ג׳ונגקוק... אני לא יודע, ירד המון שלג ואנחנו לא רגילים לכל כך הרבה שלג... מה אם נלך לאיבוד? או שתחטוף דלקת ריאות?" "אוייש נו, נשארו לנו כאן רק שלושה ימים, אנחנו צריכים לנצל אותם במלואם! וגם, מפנים את הדרכים" הוא מתריס ואני נאנח
"טוב....."
"יש יש יש יש תודה בעלי האהוב" הוא נושק לשפתיי
את פנינו ואנחנו מקלפים מעלינו את המעילים הסוודרים הכובעים הכפפות והצעיפים ומתיישבים בנחת, אוכלים בהנאה תבשיל ירקות עם בשר ותפוחי אדמה מוקרמים, מקנחים בפרט תפוחים ועוגת גבינה ברוטב פירות יער שנשטפים בכוס שוקו מהבילה, את כל אלה אנחנו חולקים זה עם זה. גן לאחר ששילמנו אנחנו לא ממהרים לצאת ונשארים שלובי ידיים מדברים בנחת ומצחקקים.
כשאנחנו חוזרים ולובשים מעל החולצות הארוכות שכבות על שכבות של בגדים וצוחקים על זה שעדיף שנינעל כאן ללילה או שניים כי אנחנו נקפא למוות.
יוצאים וכמעט מגיעים עד המלון ג׳ונגקוק עוצר בפתאומיות וממבטו אני מבין שמשהו רציני קרה, אני מניח את ידי על לחיו "מה קרה קוקי שלי?"
שפתו רוטטת בפראות ועיניו נמלאות דמעות "ה-הצעיף, אלוהים אדירים שכחתי את הצעיף שקנית לי! אני חוזר לקחת אותו"
אנחת הקלה עצומה נמלטת מבין שפתיי קוקי הצעיף לא משנה, אני אקנה לך אחד יותר יפה תראה כמה שלג יורד!" אני מסתכל בדאגה בשלב הצונח בכבדות בקצב מסחרר "לא!" מבטו רשף בנחישות שאין כמותה וידעתי שלא משנה מה הוא יעשה "קוקי..." אני נאנח "תחרוץ למלון ותחכה לי בחדר, אני ארוץ מהר להביא את הצעיף ואחזור ישר. בסדר?"
"אבל-"
"לא קוקי, אני מהיר וחזק ממך ואתה תקפא ותחלה, אני אחזור צ׳יק צ׳ק אז אל תדאג ותבטיח שתלך ישר למלון"
"בסדר! אני מבטיח..."
"טוב קוקי אני הולך" אני נושק למצחו ומתחיל לרוץ לכיוון שבאנו ממנו, כששלג מעייף ומכשיל את רגליי ונמס לתוך גרביי.
אני מגיע לקפה, מתנשף מהריצה-גרירה בשלג תחת שכבות של בגדים ושלג

"Sir are you okay? We are closing, a storm is going to start any minute" בחורה צעירה הביטה בי בדאגה
"I know, I'm here for my scarf, it's very important for my husband"
אני מתנשף, מנסה לארגן את המילים בפי
"Oh I see you are the nice man from before! Here you go"
היא מושיטה חי את הצעיף מקופל יפה, אני לוקח אותו "thank you so much, have a nice day"
"You too stay safe!"

כרכתי את הצעיף סביב פי ואפי ופתחתי את הדלת, הכל נראה כערבובייה של לבן וצללים של אפור, דשדשתי לכיוון המלון לפי מה שזכרתי אבל דקות עברו ועברתי ליד בניינים לא מוכרים, פניתי בפניות ומצאתי את עצמי מתנשף ורועד בשלג הכבד, נאחזתי בעמוד של פנס רחוב, מוטש לחלוטין, קפוא ומבוהל, דמעות קפאו על הריסים שלי וברכי קרסו תחתיי, הכל התערפל, שקעתי בשינה תחת סמיכת פוך עשויה שלג.
__________________________________
אני ממש מאוכזבת מהפרק כי כל מה שכתבתי נמחק זה יצא הרבה פחות טוב:(
לא רק זה גם כואב לי הראש ואני עייפה ומוטשת ולא העלתי טונה זמן
התחלתי סיפור קצר באנגלית, מוזמנים להעיף מבט
סופ''ש נעים