Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 3

פרק 3-
שיין-
״מה יש בארגז הדפוק הזה, אבנים?״ דיין ג׳ונסי מתלונן ומתנשף כשהוא מעביר ארגז דיי גדול אל תוך הבית.
״ציוד ספורט. תפסיק להתלונן נשאר לנו ארגז אחרון.״ אדם ליפנסקי מגלגל עיינים ונושא פנימה עוד ארגז ענקי.
עבר שבוע מאז תחילת השנה הראשונה של בקולג׳. ההורים כצפוי ליוו אותי עד לפתח הבית שהם התעקשו לקנות כדי שאוכל לחיות בו. כעיקרון לתלמידי שנה א׳ לא כל כך היה מותר לגור מחוץ לקמפוס אבל אבא שלי סידר כמה עניינים וספורטאים תמיד קיבלו יחס מועדף בפנוייל במיוחד אם שיחקת בקבוצות הגדולות והנחשבות- הוקי, פוטבול, כדורסל ובייסבול. לא היה אכפת לי שאבא מתערב לטובתי בקטע הזה כי לא באמת רציתי לגור במעונות והעדפתי להרגיש עצמאות מלאה. אבא ואמא נראו כל כך מלאי גאווה כשהם נפרדו ממני כאילו יצאתי לאפגניסטן או משהו. אמא התעקשה על תמונה לפני הבית בעל שתי הקומות ואמא כמובן מקבלת כל מה שהיא רוצה. כשנשארתי לבדי הבנתי כמה דברים הבית הזה גדול בצורה מגוחכת, קרוב מאוד לקמפוס ואני חייב למצוא לי שותפים לפני שהשנה מתחילה וכולם ימצאו סידורים אחרים.
הראשון שקיבל טלפון, כמעט מיד היה דיין ג׳ונסי. למדנו יחד בבית ספר ושיחקנו באותה קבוצה. לא היינו ממש חברים אבל זה היה רק כי היה לי מעגל חברים ממש קרוב שהוא לא נכלל בו. אבל הוא היה שחקן טוב ובחור טוב אז החלטתי לנסות את מזלי איתו. הוא קפץ על ההצעה בייחוד כששמע שהבית היה עניין חינמי מפני שההורים שלי קנו אותו עוד בשנה שעברה. הוא עבר בתחילת השבוע ואז התחלנו לחפש שותף שלישי. למזלנו שנינו התחברנו על הקרח ביום הראשון לאותו בן אדם- אדם ליפנסקי. גם הוא היה בשנה א׳ כמונו וכבר מחדר המלתחות הבנו שהחיבור מוצלח. אבא הצליח לטפל בסיטואציה של ליפנסקי במעונות רק עכשיו אז היום הוא עבר באופן רישמי. היו לו כמה ארגזים ועזרנו לו להביא אותם מהמעונות. מסתבר שלדיין הייתה בעיה עם להיות סבל. זה הצחיק אותי כי זה היה הארגז היחיד שהוא עזר לנו לסחוב לחדר של ליפנסקי וגם אז הוא התלונן. הוא הולך לשבת השנה על הספסל, ביג טיים.
שמנו את הארגזים בחדר של ליפנסקי וירדנו לסלון. דיין הדליק את הטלוויזיה הענקית שהייתה בסלון, אדם הביא בירות מהמקרר ואני הזמנתי פיצה. ראינו קצת חדשות הספורט ואז איזה סרט אימה ממש ישן עם פריס הילטון. הטלפון שלי מצפצף ואני מביט על המסך. הבזק של תקווה חולף בי רגע לפני שהוא מתחלף לאכזבה. זו רק קיילי, אחותי הקטנה.

קיילי:׳איך קוראים לבחור שזייף לכם את התעודות זהות בשנה שעברה?׳
אני:׳שולח לך את המספר שלו׳
קיילי:׳יאיי, תודה אח׳
אני:׳אין בעיה׳

אני שולח לאחותי את המספר של הבחור שהכין לנו את תעודות הזהות המזויפות כשהייתי בתיכון. ואז שולח לו הודעה שבשום פנים ואופן לא יכין לה שום תעודה. אין סיכוי שאני נותן לה להסתבך ככה. אחותי ממש לא בגיל של שתייה ויציאה לברים וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שאחותו הקטנה עושה שטויות כאלה? אף אחד.
אני מציץ על המסך עוד פעם אחת אחרונה ומקווה שהודעה אחרת תפציע עליו אבל הוא נשאר דומם. אלוהים כמה פתאטי מצידי לרצות שמישהי שזיינתי לפני חודשים תשלח לי פתאום הודעה? מאחת עד עשר בטוח אלף.
אחרי הלילה המדהים שהיה לי עם סיירה התעוררתי למיטה ריקה. היה לי כאב ראש מטורף, זקפת בוקר לא אמיתית ותחושה מרה של אכזבה. הצצה קטנה מבעד החלון שלי גילתה לי שאף מכונית זרה לא הייתה בחניית האורחים. היא עזבה. זה היה יום מבאס. בדרך כלל אני הייתי זה שבורח ומשאיר מיטה ריקה וטעם של עוד לבחורה שהייתי איתה.
אחר כך נסיתי ליצור איתה קשר אבל היא פשוט התעלמה מההודעות ששלחתי לה ברשתות החברתיות ואפילו אחרי שקיבלתי מטס את המספר שלה היא לא ענתה להודעות שלי. זה היה פתאטי להמשיך לרדוף אחרי מישהו שלגמרי מסנן אותך אבל... הייתה בי תקווה שהיא תשלח לי הודעה או משהו אבל כלום. פאקינג כלום.
אני מחזיר את תשומת ליבי לטלוויזיה ומנסה להדחיק את המחשבות עליה.