Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 10

פרק 10-
שיין-
אני דוחף את הראש של דיין חזרה לצד השני של המושב והוא מוציא נחרה בלתי מובנית וממשיך לישון. הראש של המניאק כבד והוא נחת על הכתף שלי לפני כמה דקות וממש הייתי בסכנה שהוא יירר עליי אז הייתי חייב להעיף אותו.
אנחנו באוטובוס בדרכנו למשחק החוץ הראשון שלנו בסדרת המשחקים המקדימים לעונה. במשחקים המקדימים קובעים את הנתונים ההתחלתיים, את הרכבי הבתים ואת ההזדמנות הראשונה למדוד את היריבים שלנו. אני מחכה בקוצר רוח לעלות על הקרח ולהפגין את הכישורים שלי תוך כדי שאני מחסל את היריבים שלנו. אני יודע בוודאות שיש לי כימיה טובה על הקרח עם שאר חברי הקבוצה מהמשחקים הקודמים. לוק, ג׳ייס, קייסי, קלרמן וכל מי שהיה בהרכב קיבל אותי באופן טבעי וזה היה מדהים. אם היה משהו שאהבתי לעשות וידעתי שאני טוב בו זה הוקי. עליתי על הקרח פעם ראשונה בגיל 3 והתאהבתי. אבא שלי אומר שברגע שרגליי הקטנות עלו על הקרח במחליקיים הייתי מאושר.
אני לא יודע אם זה נכון כי אני לא בדיוק זוכר אבל התמונות היו הוכחה דיי חותכת. אני מחייך כמו משוגע ואבא שלי מוביל אותי על הקרח ודואג שאני לא יפול על הישבן. התמונות האלה מוצגות לראווה בבית שלנו כי כמו תמיד ההורים שלי חיים כדי להביך אותי.
הטלפון שלי רוטט בכיסי ואני מוציא אותו במהירות ומחייך כשאני מביט על המסך.

סיירה:׳הגעתם כבר?׳
אני:׳נופ׳
סיירה:׳אתם חייבים לישון שם?׳
אני:׳לצערי כן׳
אני:׳אבל שיכנו אותנו במלון ממש ממש טוב׳
סיירה:׳ברור. הרי אתם הקבוצה עטורת הניצחון של פאנוויל׳
אני:׳אנחנו באמת עטורי ניצחון׳
סיירה:׳🙄😶׳
אני:׳אני מתגעגע אלייך׳
סיירה:׳אני יודעת. יש לי תכונה כזו שגם כשאני נמצאת מתגעגעים אליי 👸🏻׳
אני:׳טוב... הזין שלי בהחלט התגעגע אלייך כשישבנו עם לוק וטס בסלון שלכן. זה היה קצת עינוי׳
סיירה:׳אז לא רק אני הרגשתי כמו סוטת מין כשהסתכלתי עלייך כל שניה?׳
אני:׳נופ 😅׳
סיירה:׳טוב לדעת׳

״היי שיין, מה קורה?״ טפיחה על גבי מהמושב האחורי גורמת לי להרים את עייני מהמסך.
אני מתיישב על ברך אחת ומביט מעל משענת המושב אל לוק. הוא נראה עירני, כמעט מידי.
״הכל טוב״ אני משיב.
״בטוח? אתה מוכן?״ הוא עושה בדיקה חוזרת.
״מוכן ומזומן״ אני מהנהן.
״זה משחק החוץ הראשון שלנו ואנחנו חייבים לרסק אותם. אני רוצה משחק מעולה ולא פחות, הבנת?״ העיינים שלו נהפכות לחריכים דקים וזה קצת מפחיד.
״כן הקפטן״ אני משתדל לא לגחך.
גם לי חשוב לנצח אבל אצל לוק זה בדרגה אחרת לגמריי. הוא מסור לקבוצה ולמשחק ולא רואה בעיינים על הקרח כשזה מגיע לניצחון. אני חושב שזה מה שהופך שחקנים לגדולים, זה שאכפת להם כל כך. אכפת להם מההפסד אבל הכי אכפת להם מהניצחון.
״מעולה. ותעיר את דיין הוא נוחר כמו חמור בר״ הוא מעיף מבט לעבר המושב השני.
אני מגחך וחוזר למושב שלי. אני חובט בכתפו של דיין שמתיישר כמו מישהו שנתפס על חם והעיניים שלו ענקיות ומתרוצצות לכל עבר. אני צוחק כמו מטורף. זה לוקח לו כמה שניות אבל הוא חובט בי בחזרה.
״בן זונה״ הוא נוהם.
״בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת״ אני ממשיך לצחוק.
״סתום את הפה״ דיין מעביר יד בשערו הכהה.
אני מגחך ומרים את הטלפון שלי שוב. דיין פונה לצד השני ומתחיל שיחה קולחת עם מי שיושב לצידנו.
אני מביט על הנוף שמתחלף בחלון של האוטובוס החדיש שהנהלת פנוויל רכשה בשנה שעברה ולא יכול לחכות לסיים את כל המשחק הזה ולחזור לפנוויל. למה? כי סיירה מחכה לי שם.
כן... אני יודע שזה לא בריא לתת לבחורה להיכנס לי לראש ולשים אותה בראש סדר העדיפויות. לפני הוקי. אבל אני לא חושב שאפשר לשלוט בזה. זה הדבר היחיד בחיים שהוא מעבר לשליטה שלנו. אני לא חושב שאבא שלי רצה להתאהב באמא שלי, במיוחד כי היא הייתה נשואה לחבר הכי טוב שלו אבל זה קרה. ומה שיש ביני לבין סיירה פשוט קורה. אני יודע שיש לי הסתייגויות אבל אני לא הולך לתת לזה לעצור אותי. אני שחקן הוקי ויש לנו תכונה מאוד ייחודית- אנחנו עקשנים יותר מבופאלו מים ביום גרוע. זה יקח זמן אבל בסוף היא תבין שהשד לא נורא ואנחנו לגמריי הולכים להיות ביחד.
אחרי ארבעים דקות בערך האוטובוס נעצר ואנחנו יורדים ליד זירת הקרח של ׳סמית׳טאון׳. המאמן מוביל אותנו למלתחות שלא כמו המלתחות שלנו נראות כאילו לא שיפצו אותן מאז שנבנו לפני חמישים שנה או משהו כזה. נסתדר.
המאמן נותן לנו הנחיות אחרונות ושולח אותנו לעלות על ציוד. אנחנו עושים את זה מהר ממש. ולוק מעמיד את כולנו בחצי מעגל. בציוד שלו הוא נראה כפול מהגודל האמיתי שלו והעיניים שלו זורחות ברוח קרב בלתי ניתנת לתבוסה.
״אני לא הולך לדבר הרבה. תנו את ה-1000 אחוז שלכם. הפסד הוא לא אופציה. בכלל לא. אנחנו עוזרים אחד לשני, אנחנו לא רבים על הקרח, אנחנו מתרכזים במטרה היחידה שלנו-ניצחון. אני ברור?״ הוא מעביר את עיניו על כולנו אחד, אחד.
״כן״ כולם שואגים.
רוח הקרב נושבת בנינו וזה פאקינג מלהיב. הדם שלי מבעבע בורידים וכשאנחנו עולים על הקרח אני יודע שאנחנו הולכים לחסל אותם. לגמריי.
המשחק מתחיל חלש אבל ככל שהרבעים מתקדמים הוא הופך למלהיב יותר ויותר. היריבים שלנו מפגינים כישרון ואגרסיביות ואנחנו נלחמים בהם. ג׳ייס, לוק ואני יוצרים מבנה בלתי שביר ופתאום אני מרגיש את האדרנלין חורך את גופי. גול ועוד גול. הרבע האחרון מסמן את מעמדנו בתור המנצחים הגדולים. משחק חוץ ראשון מסתמן כניצחון מוחלט. פאק, כן.
אנחנו חוגגים כל הדרך למלתחות הישנות וגם כשאנחנו יוצאים מהם נקיים.
הטלפון שלי רוטט ואני מקבל עשרות הודעות שמברכות אותי על הניצחון. אני, דיין ואדם מצלמים סלפי ניצחון באוטובוס ואני מעלה אותו לאינסטגרם.
במלון כולם משתלטים על החדר של לוק ומישהו מוציא בקבוק טקילה מאחד התיקים. אנחנו שותים קצת, שמים מוזיקה וחוגגים עד השעות הקטנות של הלילה. בשלב מסוים בנות בחצאיות קצרות וגופיות קטנות מצטרפות למסיבה. שפנפנות הוקי שמוצאות את דרכן לכל מפגש חברתי שיש בו יש שחקני הוקי. אני מתיישב על אחת הכורסאות עם כוס פלסטיק של טקילה מהולה במיץ תפוזים. השרירים שלי עייפים והמכה שמישהו העיף לי לצלעות עדיין רגישה.
אני מדפדף באינסטגרם של סיירה כשגוף קל נוחת על ברכיי. שפנפנת הוקי בלונדינית עם חיוך מרוח על השפתיים כורכת את זרועותיה סביבי.
״היי״ היא מצחקקת.
״היי״ אני מחייך חזרה.
״אני קייט״ היא מלטפת את כתפי.
״שיין״ אני מוריד ממני את ידה.
״היית מעולה... ואיך שהוא דחף אותך על הקרח. מסכן.. בטח קיבלת מכה רצינית. תן לי לנשק אותה ולגרום לך להרגיש טוב יותר״ היא מרימה את החולצה שלי ללא אזהרה ומנשקת את החבורה האדומה הענקית שעל הצלעות שלי.
״זה מספיק״ אני דוחף אותה קלות.
היא נתלית עליי כמו קוף או עלוקה וזה פאקינג מעצבן במיוחד כשזה ממש לא רצוי.
״שיין תן לי לגרום לך להרגיש טוב יותר״ היא לוחשת בקול שהיא חושבת שהוא מפתה.
״אני מרגיש מצוין״ אני מתחיל לקלף אותה ממני.
״תגידו צ׳יז!״ דיין מכריז ומכוון לעברנו את המצלמה שלו.
קייט קוברת את פניה בצווארי ומוצצת אותו כשדיין מצליח לצלם אותנו. טוב... זה מספיק. אני דוחף אותה ממני ונעמד במהירות.
קייט מתנשפת אבל אני לא מתייחס אליה ומשאיר אותה לבד על הספה.
אני דוחף את דיין לאחור והוא מצחקק כאילו סיפרתי לו פאקינג בדיחה. אידיוט.
הגיע הזמן ללכת לישון. לפני שיקרו עוד דברים שלא בשליטתי ואני עדיין אתחרט עליהם מחר.