Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 26

פרק 26-
סיירה-
הסוף שבוע הזה לא היה מה שצפיתי בכלל. ברגע שנכנסנו לדירה שיין החליף בגדים ונכנס למיטה. לא דיברנו רק נרדמנו וזהו זה. בלי לגעת. בלי נשיקת לילה טוב. למחרת קמנו מאוחר ובילינו את היום במיטה בציפייה בסרטים ואכילת פיצה וגלידה. כשנסיתי לגעת בו הוא העמיד פני ישן, כשנסיתי לדבר איתו הוא התחמק. ביום ראשון בבוקר הוא קם מוקדם ונסע עם אבא שלו לשחק הוקי בזירת הקרח של הבראוינז. אבא שלו היה מעורב בקבוצה והיה לו מפתח למקום. אני קבעתי עם אמא שלי לארוחת בוקר מאוחרת הידועה גם בשם בוהריים. התעוררתי מאוחר ושיין לא היה שם. הוא אפילו לא נתן לי נשיקת פרידה. הבטן שלי התהפכה והייתה לי הרגשה רעה כשהתארגנתי. לבשתי מכנס שחור ארוך וצמוד, סוודר סגול כהה ומגפיים שחורות. קודר כמו מזג האויר בחוץ והרגשות שסערו בתוכי בשקט. התאפרתי ממש קצת ואספתי את השיער. אמא אהבה שרואים לי את הפנים ותמיד זכיתי ממנה למחמאות בשיער אסוף שלדבריה גרם לי להראות בוגרת יותר ולא כמו ילדונת.
לקחתי אובר אל ׳אסטייט גרדן׳ מסעדת הבוהריים האהובה על אמא שלי. המקום היה יוקרתי בטירוף ולפעמים אמא הרגישה אשמה ללכת לשם אבל תמיד איכשהו היא התגברה על זה תוך כדי שהיא שותה תה מצמחים נדירים ואכלה עוגת שוקולד עם נגיעות של עלי זהב.
הנסיעה ארכה חצי שעה ובפתח עמדה המארחת בשמלה לבנה מידי וחשופה מידי שלא התאימה למזג האויר. היא התאימה יותר לחתונה למען האמת. נתתי את השם של אמא והיא חייכה בשביעות רצון והובילה אותי לתא פרטי בקומה השנייה שהשקיף על קו האופק של בוסטון. לא בדיוק היה ניתן לראות משהו בגלל מזג האויר הקודר אבל אמא עדיין בחרה במקום הזה. הכל כאן היה לבן ומוזהב ומיושן אך אלגנטי ונקי להפליא.
אמא דיברה עם המלצרית שלנו. נערה צעירה עם קוקו כהה וקופצני ועיניים בורקות. היא נראתה צעירה, אולי בת 16-17.
״זה נפלא. אני שמחה שהצלחת להשיג את המלגה הזו, חינוך הוא חשוב להפליא״ אמא מחייכת אליה ברכות.
״תודה גברתי״ המלצרית ממשיכה לחייך.
״מתוקה, מה שלומך? לילי תכירי זו הבת שלי סיירה״ אמא לבושה בסוודר לבן בוהק מקשמיר קמה ממקומה ומקבלת אותי בחיבוק ונשיקות.
״הכל בסדר. נעים להכיר, לילי״ אני מחייכת למלצרית ותופסת מקום.
״יקרה שלי אני אשמח אם תביאי את ההזמנה שלנו. תודה לך על הזמן, את מקסימה״ אמא אומרת לבחורה בטון רך.
״גם את גבירתי. תכף אשוב.״ לילי מחייכת חיוך ענקי וכמעט מדלגת לה מאיתנו.
אני נאנחת. לאמא שלי יש את זה. היא נחמדה לכולם. מתעניינת באנשים. עוזרת להם. היא מכירה את השמות של המנקות וגם את השמות של הילדים שלהן והנכדים שלהן. היא זוכרת את היום הולדת של הגנן ותמיד מאחלת לבריסטה יום טוב. לפעמים בחג המולד הילדים של המנקות קיבלו מתנות שוות יותר מאלו של תומאס ושלי. אמא שלי הייתה כל כך נחמדה. לכולם מלבד לשיין.
״אז מה חדש בחייך ילדונת?״ אמא שואלת ומלטפת רכות את זרועי.
אמא שלי היא אישה חמה, נגישה. היא תמיד הייתה כזאת אבל עכשיו אין לי מושג איך לדבר איתה. ממש לא.
״הכל בסדר?״ דאגה מופיעה בעיניה העדינות כשאני לא מספקת תשובה.
״לא״ אני עונה.
״מה קרה?״ היא תוהה.
״את ואבא״ אני עונה שוב בפשטות כי אין לי כל כך מילים.
״דברי איתי, סיי... מה לא בסדר איתי ועם אבא שלך? אני מבטיחה לך שאנחנו לא מתגרשים... את יודעת שאני אוהבת אותו כמו שאני אוהבת בוהריים ואפילו קצת יותר״ אמא מנסה להתבדח.
זה לא מצליח לה. היא יודעת בדיוק על מה אני מדברת אבל היא לא מכירה בזה. לא עוד שאני אעלה את הנושא.
לילי חוזרת עם מגש עמוס ומאפשרת לי לאזור אומץ. היא מניחה על השולחן את ההזמנה הרגילה שלנו ומסתלקת אחרי שאמא מודה לה. אני לוקחת מימוזה אחת ולוגמת מהנוזל המבעבע לפני שאני פותחת את הפה.
״את יודעת שמה שהיה עם שיין בבית של תומאס היה נוראי מצידכם״ אני אומרת ומביטה ישירות עליה.
אמא נעה בחוסר נוחות במקומה. שרשרת הפנינים שלה זזה יחד איתה. אני לא מורידה ממנה את העיינים.
״אני ואבא שלך רק קצת מודאגים. את הבת שלנו, זו העבודה שלנו לדאוג לך״ אמא נאנחת.
״לדאוג לי? איך בדיוק?״ אני כמעט מגחכת.
״הבחור לא נראה בדיוק הטיפוס שלך, סיירה. הוא צעיר ממך ובנוסף להכל זה הבחור השני שהבאת כדי שנכיר אז אני מניחה שבעייניך זה רציני. ואני ואבא שלך לא חושבים שיש לך עתיד עם הבחור. הוא צעיר מידי, הוא בכלל לא גדל על אותם ערכים ובכנות הוא נראה שחצן ושלא נדבר בכלל על העובדה שאם תמשיכו להתראות זה יהפוך לבלתי אפשרי כשהוא בקולג׳ ואת בוגרת עם עבודה רצינית. אנחנו רוצים בשבילך יציבות, מישהו שתוכלי להשען עליו ולא ההפך. הוא פשוט לא בשבילך, מתוקה״ אמא מדברת לאט, בטון רגוע כאילו היא מסבירה לי עובדת חיים פשוטה שידועה לכולם.
אני שותקת. הטעם של המימוזה כבר לא מתוק ותוסס על הלשון שלי אלא מריר כמו תפוז מקולקל.
מעולם לא חשבתי שההורים שלי הם טיפוסים שיפוטיים אבל מסתבר שהם כן. מאוד אפילו. זה כל כך מאכזב כשהגיבורים שלך פתאום הופכים לאנושיים. כל כך מאכזב וכואב.
״אתם לא מכירים אותו״ אלו המילים היחידות שיוצאות מפי.
״סיירה...״ אמא מניחה את ידה על שלי.
אני מושכת את ידי במהירות ומנסה להחניק את הדמעות. אמא נראית בהלם מהעובדה שאני על סף בכי. בהלם וזעזוע.
״אל תגידי לי סיירה. אין לכם מושג לגביי שיין. כל כך קל לשפוט את מי שלא מתנהג כמוכם... את מי שמחנך את הילד שלו באופן שונה. ההורים שלו הם אנשים טובים כל כך והוא עבד קשה מגיל צעיר על הקריירה שלו. הוא אתלט מסור, בן אדם טוב והוא גורם לי להיות שמחה ומאושרת. אז יכול להיות שזה יגמר מחר אבל היום אני מאושרת ואתם פשוט דרכתם על האדם שעושה אותי מאושרת כי הוא לא מספיק טוב בשבילי? למה מי אני בכלל? במה אני יותר טובה ממנו? זה פשוט... מאכזב ומגעיל״ הקול שלי חנוק בגלל גוש הדמעות שאני מנסה להחניק עמוק בגרוני.
אמא ממצמצת בעיניה שבורקות גם הן בדמעות. זה לא קל לאף אחת מאיתנו. בחיים לא רבתי עם ההורים שלי. תמיד דיברנו על הכל בנועם, בשיח מכבד אפילו כשהייתי ילדה.
״איך הפכת לכזו ילדה חכמה סיירה שלי?״ קולה של אמא רוטט.
״כי יש לי הורים מדהימים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת״ אני עונה בקול חנוק.
״ילדה שלי״ אמא מתקרבת ומחבקת אותי.
אנחנו מתחבקות דקות ארוכות. אמא מנשקת את ראשי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה לכמה רגעים.
״אני אוהבת אותו, אמא״ אני מתוודה.
״אם ככה תני לי לדבר עם אבא שלך. יהיה בסדר. אני מצטערת שפגעתי בך ובו״ היא מנשקת את קודקוד ראשי שוב.
״תודה״ אני לוחשת.
אמא ממשיכה לחבק אותי ואני נותנת לה. לא אכפת לי שאנחנו במסעדה מפוארת או שאני גדולה מידי להתחבק עם אמא בציבור. זה מרגיש טוב לדעת שאני עדיין יכולה להעריץ את הגיבורה שלי.

שיין-
אני מוריד את הקסדה ומטיח אותה על הספסל בקול נפץ. זיעה רותחת מכתימה את פניי, שערי וצווארי. אבא מוריד את הקסדה שלו ומניח אותה בזהירות על הספסל לצד הקסדה שלי. הוא מזיע גם אבל פחות ממני. עיניו חוקרות בחשדנות את פניי. שיחקנו כל הבוקר ואז המשחק גלש לשעות הצהריים המוקדמות. זה לא היה בדיוק משחק אלא יותר סדרה של טעויות, נפילות וקללות מצידי ומשחק מעולה מהצד של אבא. לא היה אכפת לי להפסיד לאבא... הוא היה אגדה על הקרח ונשאר בכושר טוב גם אחרי הפרישה וגם בגילו שלא היה אידאלי לשחקן הוקי אבל לא נתתי פייט. אפילו לא קצת. המוח שלי היה טרוד. ההורים של סיירה שונאים אותי. אני יודע את זה. היא יודעת את זה. לא דיברנו על זה. אח שלה היה מגניב. הוא ניהל איתי שיחה קלילה ושאל את כל השאלות שאח גדול אמור לשאול. דיברנו על סיירה, על הוקי, על העבודה שלו. זה הלך טוב. אפילו החברה שלו הייתה חמודה והייתה לי הרגשה טובה, המתח התפוגג. זו פעם ראשונה שאני פוגש משפחה של מישהי וחשבתי שזה הלך דיי טוב עד הקטע שבו ההורים שלה נכנסו לתמונה. הכל הלך לפאקינג פח. נסיתי להיות נחמד אבל המבט של אבא שלה- תכול, שיפוטי ומזלזל התגלה כיותר מידי בשבילי. הוא בטח חושב שאני פרחח שמשחק הוקי כדי להשיג בחורות ואני רק מפריע לסיירה להתקדם בחיים ולהתחיל קריירה מוצלחת ורצינית בבוסטון. זה עיצבן אותי ופגע בי אבל לא אמרתי כלום. לא רציתי לפגוע בסיירה. היא אוהבת את ההורים שלה. מעריצה אותם יותר נכון. אז ספגתי את החרא הזה ולא ידעתי מה לומר על זה. הרגשתי שאני מאכזב אותה. את ההורים שלה. את עצמי. זה הרגיש נוראי.
״מה הסיפור?״ אבא שואל וקולו מהדהד בחדר המלתחות הריק.
״איזה סיפור?״ אני שואל בתמימות מעושה.
״דבר, שיין. עכשיו חיסלתי אותך על הקרח בלי מאמץ, מה עובר עלייך?״ הוא מכה את כתפי ללא רחמים.
אני נאנח ומספר לו. הוא מקשיב לי. לא אומר כלום והפנים שלו חתומות. כשאני מספר על הקטע של ארגון הצדקה והמימון של ההורים הוא מחמיץ פנים כאילו הוא טעם משהו מגעיל במיוחד.
״וזהו זה. הם פשוט שונאים אותי.״ אני מעביר יד בשערי המיוזע.
״דיברת על זה עם סיירה?״ אבא שואל.
״לא״ אני מודה.
״אתה יודע שאתה צריך לשים זין על הדעה של כולם חוץ מזו שלה, נכון?״ אבא מרים גבה.
אני שותק והוא נאנח. האנחה שלו שוב רועמת בין הקירות בחדר הריק.
״מי נמצא במערכת היחסים הזו?״ הוא שואל.
״אני והיא״ אני עונה.
״לכן הדעה של מי הכי חשובה בעניין?״ הוא שואל שוב.
״שלי ושלה״ אני עונה.
״מדויק״ אבא מהנהן.
הוא שוב חובט בכתפי ומוריד את הציוד שלו. הוא נכנס לאחד התאים ומתקלח. אני עושה כמותו ותוך חצי שעה אנחנו כבר מחוץ לזירה.
הוא מזמין אותי ואת סיירה לארוחת ערב כשאנחנו נפרדים ואני מבטיח לו שנגיע. הוא נעלם לתוך המכונית החדישה שלו שנוצצת אפילו במזג האויר העכור. אני צועד לעבר המכונית שלי עם מיליון מחשבות בראש. אני מבולבל אבל אני יודע שאני חייב לדבר עם סיירה. אני לא הולך לוותר עליה. לא עכשיו. לא אחרי כל החרא שעבר עלינו. אני רוצה להיות מאושר ואני מאושר כשאני איתה.
אני מוציא את המפתחות שלי מהכיס ואז מרים את מבטי אל המכונית שלי. סיירה עומדת שם. יותר נכון נשענת על המכונית שלי. היא יפה. כל כך יפה שהלב שלי מחסיר פעימה וכל הדם שלי זורם לעבר הזין שלי. מה היא עושה כאן?.
״היי״ אני מנופף לה חלושות.
היא לא מחכה ליותר מזה ומזנקת לעברי. אני תופס אותה בזרועותיי ומניף אותה בקלות. היא כורכת את רגליה סביב מותני ואת זרועותיה סביב צווארי. אנחנו מתנשקים. נשיקה כוחנית ורטובה ומלאת געגועים. אני מאושר. היא הסיבה לאושר שלי ואני לא מוותר עליה. אפילו אם אני אצטרך להילחם בכל העולם. היא שלי ואני שלה.