Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 7

פרק 7-
סיירה-
אני לא מקשיבה למילה שיוצאת לדניאל מהפה. כן אני יודעת שאני דייט נוראי אבל אני באמת לא מסוגלת לשמוע יותר על כמה איוורודנמיקה מרתקת וכמה הנושא לא מוערך בקרב חוגים אקדמאיים. יש גבול לכמה חפירות אני יכולה לשמוע לפני שאני נסגרת לגמריי.
דניאל היה נראה בהתחלה כמו בחירה חכמה. הוא נראה טוב, חכם ואפילו הצליח להצחיק אותי בפעמים המוגבלות שבהם דיברנו. כשהוא כתב לי באינסטגרם חשבתי שזה יהיה רעיון טוב. מסתבר שלאחרונה אין לי רעיונות מוצלחים במיוחד. כי כפי שהסתבר דניאל לא בדיוק מדבר על שום דבר מלבד מטוסים והמדע שעומד מאחורי מטוסים. הוא אפילו לא שואל אותי שאלות. רק מדבר בהתלהבות חסרת מודעות.
יש מצב שזה מלחץ ויכול להיות שהייתי סבלנית יותר אם... אם המוח שלי לא היה עסוק כל היום בשיין קופר.
שבוע עבר מאז סשן המזמוזים הלוהט שלנו על הספה בדירה שלי. שבוע ועדיין לא התאוששתי. כמה פתאטי זה מאחת עד עשר?. יודעים מה? אפילו אין צורך לענות על השאלה הזו...
שוב חזרתי לנוהל התעלמות מוחלטת וזה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. זה רק גרם לי לגעת בעצמי לזכרונות מהדברים שקרו בנינו ואז להרגיש רגשות אשמה כי מדובר בו. זה פשוט לא הוגן.
״סיירה? את מקשיבה לי?״ סוף כל סוף דניאל שואל אותי משהו.
״המממ כן, בטח״ אני משקרת.
״יופי אז...״ והנה הוא ממשיך. נהדר.
אני לוגמת מהתה הקר שלי וממתיקה את גרוני בזמן שעיני נודדות לחלון הגדול שממנו נשקף הרחוב הראשי של פנוויל. פנוויל היא עיירת קולג׳ קטנה וחמודה באיזור בוסטון ואני אוהבת לחיות כאן. תמיד חייתי בעיר ללא הפסקה וכאן יש לי הפסקה קטנה מהטירוף.
אני מביטה מהחלון עוד דקות ארוכות ואז מחליטה לסיים את הדייט הזה. זה לא ילך לשום מקום גם ככה. אני פשוט אחתוך לסיפרייה ואסיים את העבודה שאני צריכה להגיש לאחד הקורסים שלי. מועד ההגשה רק בעוד שבועיים אבל אני קרובה לסיום ומתה לסיים עם זה.
״דניאל?״ אני עוצרת את שטף הדיבור.
״כן?״ הוא שואל.
״אתה מאוד חמוד אבל זה לא ילך, מצטערת. אני חושב שקת׳י ביי ממש מתחברת לנושא של מטוסים אולי תנסה להזמין אותה לדייט. היה נחמד, תודה על הכל״ אני מחייכת אליו חיוך חברותי ומקווה שלא פגעתי ברגשותיו יותר מידי.
אני שונאת לפגוע ברגשות של אנשים אבל... כשזה לא זה, זה לא זה.
״בבקשה״ דניאל מחייך חיוך חלוש.
״אני באמת מצטערת אבל נוכל להישאר ידידים ואני עדיין אשמח לראות את הפרויקט שלך כשתציג אותו בחודש הבא ביריד המדע״ אני טופחת בחיבה על זרועו.
״אני אשמח מאוד שתבואי״ דניאל מהנהן.
אנחנו נפרדים בחיבוק ואני משלמת את חלקי בחשבון לפני שאני יוצאת לקור שמשתרר בחוץ. אני הולכת ברגל לקמפוס. הוא דיי קרוב. למען האמת בפנוייל הכל קרוב. ההליכה מנקה לי מעט את הראש ומכניסה אותי למוד לימודי. אני נכנסת לסיפריה ועולה לקומה האחרונה שבה מאוחסנים הספרים שכמעט אף אחד לא קורא או צריך. אני מתיישבת בשולחן בפינה שמוסתר על ידי מדפי ספרים. באויר יש ריח של ספרים ואבק אבל אני בסדר עם זה. אני זקוקה לשקט. בדחיפות.
אני מתיישבת ומוציאה את המחשב הנייד שלי מהתיק שלי. מסמך הוורד שבו התחלתי לכתוב את העבודה עולה. אני צריכה לסיים את הפרק האחרון, לכתוב סיכום ודף של ביבליוגרפיה. קלי פאקינג קלות. אחרי כל הזמן בקולג׳ אני כבר מורגלת בכתיבת עבודות. ולמען האמת אני אוהבת לכתוב כמעט כמו שאני אוהבת מספרים. כן... ברבי מפונקת מבחוץ, חנונית טובה מבפנים. שילוב מנצח.
אני מתחילה לכתוב לפני הנקודות ששמרתי לי מבעוד מועד ולא מרגישה איך הזמן טס. כשאני מרימה את עייני לשעון המצוין במחשב אני קולטת שעברו כמעט שעתיים ושאני צמאה ורעבה. למזלי יש מכונות שתייה וחטיפים בצד השני של החדר. אני שומרת את כל מה שכתבתי עד עכשיו ומוציאה את הארנק שלי מהתיק ואז ניגשת לאיזור המכונות. ומיד מתחרטת על זה. אי אפשר לטעות בכתפיים הרחבות, השיער המוכסף והעמידה מלאת הביטחון. שיין. למזלי הוא עם הפנים למכונת השתייה ועם הגב אליי אז אני נסוגה באיטיות אל הפינה שלי. כן... עדיף למות מצמא ורעב מאשר להיתקל בו כרגע.
אני חוזרת למקום מושבי ומכינה את עצמי נפשית להמשיך ואז פחית של קולה זירו מופיעה בזווית עיני. אני מרימה לאט את מבטי והלב שלי מחסיר פעימה. שיין. הוא נראה עייף אבל עדיין מחייך את חיוך ממיס התחתונים הרשמי שלו.
״היי...״ המילה יוצאת מגומגמת מפי.
״היי״ הוא מוריד את התיק שלו מכתפו ומתיישב בכיסא מולי.
הוא מניח על השולחן בנינו עוד פחית של קולה זירו, שקית של בייגלה, שקית של צ׳יפס ושני חטיפי סניקרס. ממש ארוחת מלכים מזינה.
״איך ידעת שאני כאן?״ אני שואלת אותו.
״השתקפות בזגוגית של המכונה״ הוא מושך בכתפיו.
כמובן... הוא ראה את הבריחה המאוד מתוחכמת שלי. נהדר.
״אני... אני לא יודעת מה לומר״ אני נאנקת במבוכה.
״אין מה להגיד. את רק מנפחת את זה בראש שלך למימדים עצומים״ הוא פותח את הפחית שלו בקלות ולוגם ממנה.
״מה זאת אומרת?״ אני מרימה גבה.
״התנשקנו, אז? זה לא ביג דיל סיירה. זה לא שגנבנו, רצחנו או שיתפנו פעולה בפשע נגד האנושות״ הוא מגחך.
״אמרנו שנהיה ידידים״ אני מתעקשת.
״אני יודע אבל מסתבר שזה לא יכול לעבוד ככה בנינו. בואי נודה על האמת... יש בנינו מתח מיני והוא בלתי נסבל אז להיות ידידים ירד מהשולחן. אין טעם לשקר לעצמנו.״ שיין מניח את הקלפים על השולחן.
אני תוהה מתי הוא התבגר והפך להיות כל כך פאקינג רהוט וישיר. זה הפחיד אותי וגרם לו למצוא חן בעייני אפילו יותר. הרבה יותר.
״אתה לא יכול להחליט את זה בלי לשאול אותי. אולי אני כן רוצה להיות ידידה שלך? אולי...״ וחוט המחשבה שלי נקטע.
השפתיים שלו לוקחות את שלי. הידיים שלו חופנות את פניי והוא כל כך אינטנסיבי ולוהט ומדהים. לרגע הראש שלי מסתחרר. אני שוכחת איפה אנחנו ומעמיקה את הנשיקה. זה כאילו הוא הניח לפניי פיתיון ואני בלעתי אותו בלי לחשוב פעמיים. פאק.
״אני לא רוצה להיות ידיד שלך״ הוא לוחש לפי ומנשק אותי שוב.
כשהפה שלו ככה על שלי גם אני לא רוצה להיות ידידה שלו. בכלל לא. אני רוצה לנשק אותו ועוד כמה דברים אחרים ומאוד מלוכלכים שידידים לא עושים בכלל. בכלל.
״גם אני לא רוצה להיות ידידה שלך״ אני מודה חצי מתנשפת.
״מעולה. אני אוסף אותך מחר בחניון שמול בניין ג׳רהול. חמש וחצי.״ הוא מחייך את החיוך היפה והמפתה שלו.
לפני שאני מסוגלת להוציא מילה הוא מנשק אותי שוב נשיקה שמשאירה אותי ללא אויר, לוקח את התיק שלו וממהר לעבר המדרגות שיקחו אותו ליציאה.
אני נשענת לאחור בכיסא המאוד לא נוח ונוגעת קלות בשפתיי הנפוחות. למה הסכמתי כרגע? האם אני מטורללת על כל הראש? כנראה שכן כי אני יודעת שאני אהיה שם מחר בדיוק בשעה שהוא קבע. פאק.