Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 8

פרק 8-
סיירה-
החנייה של בניין ג׳רהול ריקה בשעות אחר הצהריים. רק אני יושבת על הספסל הבודד ומתכרבלת לתוך מעיל העור שלי. החלטתי לא להתאמץ יותר מידי כי אז זה ירגיש כמו דייט וזה לא דייט. בכלל לא. אז שמתי על עצמי ג׳ינס שחור עם קרע בברך אחת, סוודר חמים בצבע קרם ומעיל עור. אספתי את השיער שלי ושמתי איפור מינימלי. לא התכוונתי לתת לו את הרושם המוטעה שאני ממש מתרגשת לבלות איתו לבד למרות שבאמת התרגשתי לבלות איתו לבד.
בפעם האחרונה שזה קרה שנינו היינו קצת יותר מידי שיכורים. ועכשיו אני בהחלט לא שיכורה. בהחלט לא.
אני מודעת וזה אפילו מלחיץ אותי עוד יותר. ואם להגיד את האמת נראה לי שפעם אחרונה שנלחצתי מאיזשהו בן הייתה בכיתה ה׳ כשהזמנתי את לואיס גרוף לרקוד איתי במסיבת הכיתה שלנו. הוא הסכים כל עוד הבטחתי לא לנסות לנשק אותו. כי נשיקות של גדולים זה מגעיל. לא נישקתי אותו ומיותר לציין שעכשיו הוא לא חושב שנשיקות של גדולים זה מגעיל על סמך התמונות שהוא מעלה לאינסטגרם שלו כל שני וחמישי עם בחורה אחרת במסיבה אחרת. זה מלחיץ אותי ש-שיין גורם לי להילחץ.
המכונית שלי שיין כהה ונוצצת מניקיון נכנסת לחנייה ואני מנופפת לו. הוא חונה ליד הספסל ואני פותחת את דלת הנוסע ומטפסת אל המכונית שעדיין מדיפה ריח של עור חדש. הוא בטח קיבל אותה מתנה לאחרונה מהאבא העשיר והמפורסם שלו.
״היי״ שוב עם החיוך ממיס התחתונים.
״היי״ אני משתדלת לנשום ולהתעלם מהריח הגברי המדהים שלו.
השיער הכסוף שלו מוחלק לאחור ובאופן מוזר הוא לבוש כמעט כמוני. ג׳ינס כהה עם קרעים, חולצה לבנה ומעליה ג׳קט עור. הוא נראה נפלא. ואני ממש אוהבת את העגילים שבאוזניו שמעניקים לו מראה שונה ואדג׳י. הוא נראה כמו הילד הרע של הקמפוס שיצא הישר מסדרת דרמה שבה כל השחקנים מהממים ותמיד יש אקשן.
״מוכנה לזוז?״ הוא שואל ומתניע.
״לאן נוסעים?״ אני שואלת וחוגרת את עצמי למושב.
״בוסטון״ הוא עונה בחיוך קצת מיסתורי.
הוא נוהג בביטחון הזה שתמיד עוטף אותו ואנחנו עד מהרה בדרכנו לבוסטון. ברדיו מתנגנים שירי פופ קלילים עכשווים ואני שרה עם חלקם או יותר נכון מזייפת. שיין שולח אליי מבטים מידי פעם בפעם וצמרמורת קטנה חולפת בי. אנחנו מגיעים לבוסטון כמעט מהר מידי והאורות של העיר נוצצים כתמיד. בוסטון הייתה הלב הפועם של ילדותי. אני ותומאס אחי הגדול גדלנו בלב בוסטון. ההורים שלנו תמיד דאגו שנשאר עם רגלים על הקרקע למרות שגדלנו בבית גדול וכסף לא היה חסר. אבל מוסר עבודה זה משהו שאבא התעקש להחדיר בנו מאז ומתמיד ואני יודעת שאנחנו ברי מזל שזכינו לגדול בבית עשיר וצנוע גם יחד.
שיין עוצר את המכונית שלו לפני בניין בוסטני מיושן מחופה בלבנים אדומות.
״זה המקום?״ אני מצביעה לעבר הבניין שלא נראה כמו מקום לדייט למרות שזה לא דייט.
״יאפ״ שיין מהנהן.
הוא יורד בקלילות ופותח לי את הדלת. זה קצת גורם לי לחייך כמו מטומטמת. בחוץ קריר ואנחנו ממהרים לעבר דלתות הזכוכית של הבניין. הוא שוב פותח עבורי את הדלת ואנחנו נכנסים פנימה. מסתבר שהמקום שנראה מבחוץ כמו כבניין מיושן הוא בעצם מסעדה קטנה וחמימה. העיצוב ביתי ומרגיע והכל מחופה עץ כהה ומואר באור רך. זה מרגיש קצת כמו בית.
״אדון קופר הצעיר! ברוך השב!״ אישה עם שיער לבן, מותניים שמנמנות ושמלה מנומרת מיד ניגשת לקדם את פנינו.
״תודה דולורס. זו סיירה. סיירה זו מאמא דולורס. המסעדה שייכת למשפחה שלה עוד מהמאה שעברה״ הוא מציג אותנו זו לזו.
דולורס מפתיעה אותו בחיבוק ונשיקות על שתי הלחיים שלי.
״ברוכים הבאים, מתוקים. בואו אני אשיב אתכם״ דולורס מובילה אותנו אחריה לשולחן פניתי ממש מתחת למנורת חימום.
אנחנו מתיישבים והיא ושיין מתלחששים על משהו. אני כמעט בטוחה שזה עליי. אבל אני לא מתערבת.
״אני אשלח את מתיאו לקחת ממכם הזמנה, תהנו ילדים״ דולורס נפרדת מאיתנו בחיוך וכמעט מדלגת בדרכה.
״מה אמרת לאישה שהיא כל כך עליזה?״ אני מרימה גבה.
״שאני הולך לכבוש אותך״ הוא אומר ואני כמעט נחנקת מפאקינג אויר.
״מה?״ המילה חנוקה.
״יאפ״ הוא מהנהן.
אני לא מצליחה להגיב לפני שמלצר צעיר, כנראה עדיין בתיכון ניגש אלינו. הוא מניח על השולחן קנקן מים, כוסות, מקלות לחם וקערית עם שמן זית. בנוסף הוא מניח לפנינו גם תפריטים.
״ברוכים הבאים למאמא אניטה. אני מתיאו ואני אהיה המלצר שלכם. אני יכול להתחיל במשקאות לפני שתעיינו בתפריט?״ הוא מחייך חיוך כנה ומלא שיינים ישרות.
״אני אקח את התה הקר בטעם אפרסק״ שיין מחליט מהר ונראה שהוא מכיר את התפריט היטב.
״גם אני״ אני מחליטה ללכת בעקבותיו.
״מעולה״ מתיאו מהנהן וחומק במהירות.
מנגינה מתוקה מתחילה למלא את החלל ואני מבחינה בפסנתר שמוצב בפינה שעליו מנגנת נערה צעירה ושחורת שיער שנראית קצת כמו פיה קטנטנה. המנגינה חלקה ומופלאה ואני שבחיים לא נהניתי ממוזיקה קלאסית פשוט מוקסמת.
״היא טובה״ אני לוחשת לשיין.
״כן״ הוא מסכים ומניח את ידו הגדולה על שלי.
כל הלחץ שהרגשתי רק לפני שעה קלה מתמוסס כלא היה. שיין לא לוחץ ולא מדבר יותר מידי ולא שותק יותר מידי. והאווירה בנינו לא מתוחה בקטע רע.
״איך אתה מכיר את המקום הזה?״ אני מביטה סביב ושוב מוקסמת מהאווירה.
״אבא שלי. המקום עמד להיסגר אבל אבא שלי אהב אותו כל כך בתור נער שהוא החליט להיכנס שותף כדי לשפץ ולהציל את העסק. אנחנו אוכלים כאן הרבה ולמעשה זו המסעדה האהובה על ההורים שלי. דולורס הכינה את האוכל בחתונה שלהם״ שיין מסביר בחיוך קטן.
רואים שהוא אוהב את המקום ואת האנשים שמנהלים אותו. ואני יכולה להעריך את טוד קופר על כך שהוא הציל את המקום היפה הזה.
״בטח יש להם אוכל נהדר אם אבא שלך הימר עליהם״ אני שולחת מבט אל התפריט.
״אוכל מעולה״ שיין מהנהן.
מתיאו חוזר דקה אחרי זה עם המשקאות שלנו ואנחנו מוכנים להזמין. אנחנו מזמינים ברוסקטה עם סלסה של עגבניות ומוצרלה, סלט איטלקי, פסטה קרבונרה, בקר עם רוטב פטריות ויין וטירמיסו שוקולד לבן לקינוח.
מתיאו והמטבח זריזים ותוך פחות מעשר דקות האוכל מתחיל לזרום לשולחן. גם השיחה זורמת. שיין מספר לי על האימון האחרון, עושה חיקוי מעולה של המאמן פורטר וגם של לוק כשהוא ממש ממש עצבני. אנחנו צוחקים ואני מספרת לו קצת על הילדות שלי בבוסטון. מסתבר שלמדנו בקצוות שונים של העיר אבל יש כמה אנשים ששנינו מכירים. הוא גורם לי לצחוק, הרבה. אני מגלה ש-שיין שנון וציני אבל לא ברמה מוגזמת וזה נפלא בעייני. האוכל מעולה ושיין מחסל את כל האוכל שלו וגם קצת משלי. קיבה של שחקן הוקי אחרי הכל.
כשאנחנו משלמים את החשבון או יותר נכון שיין מסרב בתוקף לקחת ממני את כרטיס האשראי שלי ומשלם על הכל בעצמו אני קצת עצובה לעזוב.
אחרי שנים בקולג׳ של אוכל מחומם במיקרוגל לרוב או אוכל של קפיטריה או ג׳אנק פוד כל כך כיף לטעום אוכל אמיתי, אלגנטי וטעים.
״תודה על הכל מאמא דולורס״ אני ניגשת לאישה החמימה ומחבקת אותה.
״תודה שבאתם ילדים. אתם נראים נפלא יחד, זוג משמיים... ממש כאילו הבתולה גוואדלופה שידכה בניכם״ דולורס קורנת לעברנו בחיוך ענקי.
״כמובן שהיא שידכה בנינו״ שיין מחייך ללא בושה וכורך את זרועו סביב מותני.
״אני מקווה שלא אכפת לכם אבל הייתם כל כך חמודים״ דולורס מוציאה מכיס השמלה שלה תמונת פלורויד מהסוג שיוצא מהמצלמה מיד אחרי שמצלמים.
אני נאלמת דום לרגע. בתמונה אנחנו יושבים זה מול זו, מחייכים ופשוט נראים כל כך קרובים. אינטימיות פשוטה אבל כזו שקשה למצוא. כל כך פאקינג קשה.
״תודה״ שיין מצליח לדבר ולוקח את התמונה.
הוא מוביל אותי לעבר היציאה. אני מודעת לכך שהיד שלו כרוכה סביב מותני. כמעט מודעת מידי.
״את בסדר?״ הוא לוחש באוזני.
״כן... רק קצת חששתי שהיא תגיד שהיא מוסמכת להשיא אותנו ותציע חתונה על המקום״ אני מושכת בכתפי.
שיין צוחק. אלוהים הצחוק הזה... אני אוהבת כמה הוא גברי ומוזיקלי בו זמנית.
״כן היא קצת מגזימה אבל אני אוהב את התמונה הזו. אני חושב שכדאי שתשמרי אותה״ הוא נותן לי את התמונה והאצבעות שלנו נוגעות.
אני מביטה בה לכמה שניות לפני שאני טומנת אותה בכיס הפנימי של המעיל שלי. אני אצטרך להסתיר אותה מטס, זה בטוח.
״לאן עכשיו?״ אני נצמדת אליו כדי להגן על עצמי מהקור. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.
״את אוהבת לשחק סנוקר?״ שיין מצביע על המקום שממול.
דרך החלון הגדול אפשר לראות את השולחנות ואת האנשים שגודשים את המקום.
״אני אלופה בסנוקר״ חיוך עולה על פניי.
אני, תומאס ואבא משחקים מאז שאני ילדה ואני טובה. מאוד.
״בואי נבחן את זה״ שיין מחייך חיוך יפיפה ואנחנו רצים לעבר הכניסה של המקום.
הוא שונה מאוד מ׳מאמא אניטה׳ ומעוצב כמו בר בוסטני סטנדרטי. על הקירות מזכרות של הוקי, מסכי ענק על הקירות ושירים בפול ווליום ברקע. אנחנו תופסים שולחן ומזמינים שני בקבוקי קולה.
״מוכן להפסיד?״ אני מרימה גבה.
״מילים גדולות יחסית לבחורה קטנטנה. קדימה תתחילי״ שיין משלב את זרועותיו על חזהו בביטחון מלא.
אני אכן מתחילה ושיין מגלה במהירות שאני עומדת מאחורי המילים שלי. אני אוהבת לראות איך הביטחון שלו נמס לאט והופך להלם. זה מתאים לו. מצד שני אפילו אם ילבישו אותו בשק זה יתאים לו. תורו של שיין מגיע.
״בבקשה״ אני מחייכת אליו.
הוא ניגש לשולחן ואני מיד רואה את הבעיה באחיזה שלו. זו לא הולכת להיות פגיעה טובה. אני נושכת את שפתיי.
״מה?״ הוא מסובב את ראשו לעברי.
״כלום״ אני משקרת.
״דברי, סיי״ הוא מפציר בי.
״האחיזה שלך לא טובה״ אני נאנחת.
״באמת? אולי תלמדי אותי מה זו אחיזה טובה?״ הוא מזמין אותי בקולו המלטף.
״בסדר למרות שזה לא נחשב. נתחיל משחק חדש.״ אני קמה מהשרפרף וניגשת אליו.
אני מניחה את המקל בזווית הנכונה ומזיזה את האצבעות שלו כך שהמקל ישב בצורה הנכונה. אנחנו קרובים. כמעט מידי. הריח שלו עמוק וגברי ואני נוגעת בעדינות בפרקי אצבעותיו החבוטים ממשחקי הוקי קשוחים במשך שנים.
״מה עכשיו, המורה?״ הקול הנמוך והסקסי הזה מעלים לי את המוח לכמה שניות.
לקצת יותר מכמה שניות אם להודות על האמת המביכה ביותר.
״הממ.. אה...״ אני מגמגמת.
החיוך של שיין, זה שממיס תחתונים יוצא לשחק. הוא מניח את המקל על השולחן ובתנועה מהירה מסתובב, אוחז במותניי ומרים אותי על השולחן כך שאני יושבת עליו.
״מה אתה עושה?״ אני לוחשת ולחיי מתלהטות.
״מה שרציתי לעשות מהשנייה הראשונה שראיתי אותך היום״ הוא לוחש חזרה באוזני.
ואז הוא מנשק אותי. הנשיקה שלו רעבתנית וחמה והבטן שלי מתהפכת. הידיים שלי מוצאות את דרכן לשערו ואני נמסה לקליל מול גופו החזק והחם. הוא מקרין ביטחון, עוצמה ואני לא מסוגלת להתנגד. לא כרגע לפחות.
לרגע אני שוכחת מי הוא, איפה אנחנו ומה אנחנו לא אמורים לעשות. כי יחסית למעשה שלא כדאי לעשות זה מרגיש כל כך פאקינג נכון. אני עוטפת את מותניו עם רגליי והוא מנשק את צווארי ואז חוזר לפי.
מישהו מוחא כפיים, מישהו אחר שורק.
״יעיפו אותנו מפה״ אני מתנשפת.
״אז מה?״ שיין מחייך בשובבות ומנשק אותי שוב.
וכאילו מעולם לא הייתי אדם רציונלי ומחושב בעבר אני מנשקת אותו חזרה. רק הערב אני מרשה לעצמי להעז ולבדוק איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות עם שיין.