Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 11

פרק 11-
סיירה-
החלק הכי טוב בכל משחק/ אימון הוא הדקות הארוכות של ההתארגנות במלתחות שבהם אנחנו מדברות ומתעדכנות בחיים אחת של השניה וכמובן הרגעים שאחרי שבהם אנחנו מורידות ציוד ומנתחות את מה שהיה על הקרח.
״זה פשוט לא יעבוד״ רוז נוחרת בלי שום עידון.
״כי את עקשנית״ אני מחייכת חיוך קטן.
״והוא לא?״ רוז נאנחת וקושרת על עצמה את הציוד על פלג הגוף העליון.
״אתם צריכים לדבר על דברים. הטיפול בשתיקה רק מחרפן אותו עוד יותר״ טס טוענת.
״יופי. זה בדיוק מה שאני רוצה.״ היא מושכת בכתפיה.
אני וטס מחליפות מבט ביקורתי משהו. כן אני יודעת שזה כלבתי לשפוט אחרים אבל זה יותר טוב מאשר לשפוט את עצמי ולנתח לגורמים את מה שאני עושה עם החיים שלי בימים אלו- מנהלת מערכת יחסים מינית עם האח למחצה של החברה הכי טובה שלי שהוא במקרה גם תלמיד שנה א׳ וכל זה מאחורי הגב של כולם. בחירות חיים לא מאוד חכמות אבל נדמה שאני לא מצליחה לחמוק מהן או משיין קופר.
אני כורעת כדי להדק את השרוכים שעל המחליקיים שלי וקופאת כשקולה של דיאנה השוערת שלנו מהדהד בחדר המלתחות.
״טס ראית את זה? נראה שאחיך התחיל להשתולל״ היא מצחקקת.
אני מרימה את ראשי במהירות ורואה אותה מעבירה את האייפון שלה לטס. טס בוהה בתמונות, מדפדפת ופניה נראות חצי מבולבלות- חצי כועסות.
״מי העלה אותן?״ היא פונה לדיאנה.
״דיין ג׳ונסי. הבחור ממש אפס אבל הוא בקבוצה של הבנים אז חשבתי מה יהיה רע להחזיר עוקב?״ דיאנה משכה בכתפי .
״אפשר לראות?״ אני שואלת ומנסה להסוות את המרירות בקולי.
״ברור״ טס מהנהנת ומעבירה לי את האייפון.
התמונה הראשונה מראה את דיין, שיין, אדם ליפנסקי ועוד שני שחקנים משנה א׳. לכולם יש כוסות פלסטיק. התמונה השנייה מציגה את דיין בין שתי שפנפנות הוקי, השלישית את דיין מתנשק עם אחת השפנפנות והרביעית מראה את שיין יושב על כורסאת עור ענקית כשבחיקו שפנפנת הוקי עם חצאית קצרצרה שקוברת את פניה בצווארו. היד שלו על הירך שלה. התמונה שאחרי מראה בברור שהיא מנשקת את צווארו. פאק.
״בן זונה״ הקללה יוצאת מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותה.
״מעניין מה הלך שם... הבנים השתוללו, אה?״ קלואי נאנחת ומציצה לעבר טס אולי לבדוק את התגובה שלה.
״כנראה שכן״ טס אומרת בשקט.
אני יודעת מה השקט של טס אומר. לוק בפאקינג צרות צרורות.
אני מחזירה לדיאנה את הטלפון כי זה מגעיל ומרתיח אותי להביט על התמונות האלה. מסתבר ש-שיין קופר ממש לא אביר על סוס לבן. הוא אולי פאקינג חמור.
הפיתוי הראשון שנקרה בדרכו והוא כבר מסתער עליו כמו חיית טרף מורעבת. כמו כל תלמיד שנה א׳ שמגיע לקולג׳ קול היגיון כלשהו מהדהד בראשי אבל אני לא מסכימה איתו. שיין שהוא בכלל לא החבר שלי היה צריך לכבד אותי או לפחות לשלוח לי איזו הודעה, התראה.
׳היי סיירה, למרות שכתבתי שאני מתגעגע והכל ורוצה לראות אותך אז שכבתי עם שפנפנת הוקי במלון אחרי משחק החוץ. ויש תמונות שיעלו לאינסטגרם. זהו׳
או משהו כזה... אבל במקום זה הוא פשוט שולח לי הודעה מתוקה ואז הולך עם מישהי אחרת. אלוהים שיעזור לי.
״טוב אנחנו צריכות לזוז״ טס מעיפה מבט לשעון הקיר.
כולן חוזרות לעניינים שלהן ואני שמה על עצמי את הציוד בעצבים. אני משתדלת לא להתפרק ליד כולן כי אז אני אצטרך לתת הסבר וזה לא מתאים לי. אני אסיים את האימון, אתנקה מהר ואלך לבכות את חיי ואז למצוא את שיין ו... ו... לא יודעת אני כבר אחשוב על משהו.
אנחנו עולות על הקרח. המאמנת מחלקת אותנו לשלוש קבוצות. כל קבוצה מתאמנת על תרגיל ואז מתחלפים. אני לא מצליחה להתרכז וטס דואגת להזכיר לי את זה כל שתי שניות. אחר כך אנחנו עושות תרגילים אישיים ואני שוברת את המקל שלי. פעמיים. המאמנת מבקשת ממני פחות אגרסיביות אבל זה קשה כשאני מדמיינת שהדיסקית זה הזין של שיין או שפנפנת ההוקי הסתומה הזו.
לבסוף אנחנו מתחלקות לשתי קבוצות. אני נוטה תמיד לתת לבנות שבאמת מצטיינות לשחק ושומרת על עצמי מאחורי הקלעים. לא היום. היום אני פורצת קדימה. כולן מופתעות אבל אני שמה זין. אני מתנגשת חזיתית עם בנות, לוקחת את הדיסקית ומפספסת את השער כי אני אגרסיבית מידי. כשמישהי מתנגשת בי בעוצמה וחוטפת לי את הדיסקית אני נופלת על התחת ומרגישה את הדמעות המלוחות מתערבבות עם הזיעה. אני זורקת את הקסדה על הקרח בעוצמה וכולן עוצרות מלכת. הן מביטות בי כאילו אני יצור מכוכב אחר וזה פאקינג מספיק לי. אני קמה במהירות ובורחת מהר ככל האפשר למלתחות. אני נוחתת על אחד הספסלים והדמעות לא מפסיקות לרדת. אני מרגישה פתאטית ועלובה ופגועה עד עמקי נשמתי.
טס מופיעה בפתח דקה אחרי ומתיישבת לידי. היא לוקחת אותי בזרועותיה ומוחצת אותי בחיבוק החברה הכי טובה שלה. אני מייבבת ומרטיבה את המדים שלה. ולא אכפת לי. אני גם חברה גרועה. זה רק גורם לי לבכות חזק יותר. לא מגיע לי שהיא תנחם שקרנית מגעילה כמוני. בכלל לא.
״סיי... ששש... הכל יהיה בסדר״ טס מנחמת אותי.
אני ממשיכה לבכות והיא לא שואלת שאלות ורק מביאה לי מים, מחבקת אותי ומבקשת מהמאמנת לשחרר אותנו כדי שתיקח אותי הביתה. אנחנו מתקלחות וטס אוספת את הציוד שלי. אחר כך אנחנו נוסעות הביתה וטס מלווה אותי לחדר שלי. העיינים שלי שורפות מדמעות והיא מלטפת את שערי כשאני שוכבת במיטה. העייפות מכריעה אותי ובשלב מסוים אני נרדמת כשטס לצידי מלטפת את שערי.
כשאני מתעוררת שעות אחר כך הראש שלי פועם, הפה שלי יבש ועייני צורבות. אני מתהפכת במיטה ומרגישה את הגוף שלי כבד כמו עופרת. אני חייבת פיפי, מים וכדור נגד כאב ראש. אני קמה בקושי ופותחת את הדלת של החדר שלי ואז אני שומעת את הקולות הרמים מכיוון הסלון. אני עוצרת במקומי.
״בטח שזו אשמתך!״ טס צועקת.
״איך זו בדיוק אשמתי?!״ קולו של לוק סוער לא פחות.
״אתה הקפטן שלהם! אתה זה שמוביל את הקבוצה!!״ היא מחזירה.
״אני אולי הקפטן אבל אני לא האבא שלהם! אני לא יכול להחליט בשבילם את מי להזמין למסיבה! אני עדיין לא אלוהים, טס״ הוא צועק בתסכול.
״זה פשוט פתאטי! איך אני אמורה לסמוך עלייך ככה?!״ טס מטיחה בו.
״פתאטי? את מתנהגת פתאטי! אני לא עשיתי שום דבר רע!״ לוק טוען.
״אמרת לי הרגע פתאטית?״ היא חורקת שיינים.
״לא! אמרתי שהדרך שבה את מתנהגת היא פתאטית! תלמדי לשמוע מהאוזניים ולא מהתחת!״ הוא נוהם בכעס.
״עוף מכאן!״ טס דורשת.
״לא! אנחנו הולכים לדבר על זה ואת תביני שלא עשיתי שום דבר! שפנפנות הוקי הן חלק מהחיים שלי וזה לא אומר שבגדתי בך או עוד דברים שאת בטח מדמיינת בהגזמה!״ הוא נעמד מולה ואני יכולה לראות אותו מהמקום שבו אני עומדת.
״אז אני צריכה להתמודד עם זה?! אתה יודע שהנושא הזה רגיש אצלי!! זה פשוט... פאק... אתה פשוט לא מבין כלום״ קולה של טס נחלש מצעקה לאפיסת כוחות לקראת סוף המשפט.
״טס... לא עשיתי שום דבר רע ובטח שלא הזמנתי שפנפנות הוקי. אני אוהב אותך, בייבי. אבל את חייבת להבין שיש שחקנים בקבוצה חוץ ממני והם רוצים לחגוג ניצחון. אני לא הולך לאסור עליהם את זה בגלל חברה שלי״ לוק נראה מותש מעט כשהוא מדבר.
״התמונות האלה פשוט היו... יותר מידי. שיין היה שם... איך לא דאגת לפחות לו?. אנחנו אולי במערכת יחסים אבל... לא אמרת לי כלום. שיקרת לי שאתה הולך לישון ואז אני צריכה לראות את זה באינסטגרם? אני סומכת עלייך אבל כרגע אני צריכה זמן להירגע, לבד״ טס נשמעת נחושה וקולה צרוד מעט מכל הצעקות.
לוק מעביר יד בשערו. הוא נראה מהוסס. אני יודעת שהוא לא רוצה ללכת אבל רואה כשהוא מחליט לתת לה את הספייס שהיא צריכה.
״בסדר״ הוא מושך בכתפיו.
הוא מושיט יד קדימה ומושך את טס אליו. הם מתחבקים. הוא מנשק את ראשה. ואז הוא הולך.
אני רצה לטס. הפעם תורי לנחם אותה. שתינו בוכות. כמה פתאטי מצידנו.
אחרי שהבכי נרגע אנחנו מתכרבלות מתחת לשמיכה בסלון עם מיכל ענקי של גלידה וסרט שבו האלי ברי משחקת רוצחת שכירה. שרוצחת בעיקר גברים. נפלא.
טס נרדמת לקראת הסוף ואני מכסה אותה ומתפנה להשלים את עשיית הכלים המלוכלכים בכיור. אני לוקחת כדור לכאב ראש עם קצת מים ואז נשכבת על המיטה שלי. אני מתפתה להתקשר לאימא שלי ולספר לה הכל רק כדי שיהיה לי מישהו אחד שאיתו אני אוכל לדבר על הכל בלי שקרים ובלי מסכות אבל אני מוותרת. אמא שלי היא טובת לב אבל היא גם יכולה להיות מאוד שיפוטית ולא בא לי שישפטו אותי כרגע. בכלל לא.
אני פותחת את המחשב ומשלימה כמה פרקים באיזה ריאליטי אוכל רק כדי להסיח את דעתי מכל הבולשיט. זה עוזר ואני אפילו צוחקת קצת מהעלבונות של השופטים והקבוצות המתחרות אחת כלפי השניה. אחר כך אני מעיזה לקחת את הטלפון שלי ליד.
שיחות והודעות מחברות קבוצה מודאגות.
אחת מהמאמנת.
והשאר משיין.
לראות את שמו על המסך עושה לי בגוף תגובה מצחיקה. כעס, זעם אפילו מעורבב עדיין בתשוקה. גוף מטומטם. לב מטומטם.
אני מכבה את הטלפון וזורקת אותו על השידה. לך להזדיין שיין קופר הבוגד המגעיל. לך להזדיין עם שפנפנות ההוקי הסתומות שלך.