Break the ice (penwill hockey 3)

פרק 12

פרק 12-
שיין-
אתה יודע שהיום שלך הולך להיות מחורבן כשאתה מוצא את עצמך יחד עם עוד חמישה אנשים מהקבוצה שלך במשרד של המאמן בשש וחצי בבוקר. הייתה לי הרגשה רעה עוד לפני שראיתי את הבלאגן שדיין עשה עם התמונות של הבילוי הלילי של הקבוצה בבית המלון לאחר הניצחון שלנו. אלו לא היו תמונות מחמיאות. בכלל. פאק.
כשחזרנו לבית התקשרתי לסיירה אבל לא הייתה תשובה. שלחתי לה כמה הודעות והתקשרתי עוד ועדיין לא הייתה שום פאקינג תשובה. רציתי ללכת אליה אבל דיין שיכנע אותי לצאת איתו ועם עוד כמה חברים לשחק לייזר טאג בבוסטון וחזרתי גמור לגמריי ישר למיטה שלי והיום בבוקר המאמן שלח לנו הודעה שאנחנו צריכים להתייצב במשרד שלו על הבוקר. כל מי שהיה מצולם בתמונות האלו. דיין ישב בפינה כמו ילד בעונש וכירסם את הציפורניים שלו בלחץ. אדם ליפנסקי נראה דיי רגוע כאילו שום דבר לא הזיז לו מה שבאמת היה נכון ושאר האנשים העלו תיאוריות לגבי איזה עונש נקבל ומה יהיו ההשלכות של התמונות שדיין העלה.
זה לא היה נראה טוב. במיוחד בשבילי. ממש כיכבתי בשתי תמונות וזה היה נראה כל כך גרוע. גרוע ממה שזה היה במציאות. הרבה יותר.
שלחתי עוד הודעה לסיירה וקיוותי שכמו בתמונות המצב גרוע רק בדימיון שלי והיא סתם עסוקה או משהו. המאמן נכנס וכולם מתיישרים בכיסאות, אפילו אדם. המאמן פורטר היה ידוע בתור אדם ישיר. בלי בולשיט. מה שיש לו הוא אומר ולא חוסך בביקורת שלו. כן הוא גרם לכמה שחקנים לבכות אבל עכשיו כמה מהם הם השחקנים הטובים ביותר בליגה. המאמן פורטר מתיישב בכיסא שלו ושולח בכולנו מבט נוקב. הוא לוקח את הטלפון שלו ליד ונכנס לעמוד האינסטגרם של דיין. הוא מפנה אלינו את המסך ומורה לנו להסתכל בתמונות. כולנו מסתכלים ושקט משתרר במשרד המרווח. המאמן פורטר נאנח ומעביר יד בשערו הכהה.
״אני מקווה שכולכם מאושרים אחרי הניצחון שלנו במשחק החוץ הראשון של הקבוצה... כי ככה זה נראה בתמונות האלו״ קולו מהדהד בין הקירות.
״המאמן אני...״ דיין מתחיל אבל המאמן משתיק אותו.
״לא ביקשתי ממך לדבר, דיין. אני יודע בדיוק מה עובר לכם בראש. הבאתי אתכם לכאן לנזוף בכם ולתת לכם עונש אבל אתם טועים״ המאמן מחייך חיוך דק.
״באמת?״ אדם מרים גבה בספקנות.
״בהחלט. אני הייתי בדיוק בעמדה שלכם לפני כמה שנים טובות. זכותם לחגוג, להינות. אתם בגיל המתאים ואתם בקולג׳. אני יודע בוודאות שאף אחד מכם לא אלכוהוליסט או עוסק בפעילות מינית לא נאותה ולא אופיינית לגיל שלכם. אני יודע שרובכם לא מחכים לגיל 21 כדי לשתות. אני יודע. ולא אכפת לי שתחגגו כל עוד זה לא עולה לרשתות החברתיות. היום כל טעות שתעשו תחיה לנצח באינטרנט אז תשתדלו לא לשדר אותן בשידור חי בפייסבוק, בסדר?״ המאמן דופק נאום בלתי צפוי.
סוג של הקלה ממלא את גופי. מה שהיה חסר לי זה שיעיפו או ישעו אותי מהקבוצה. לא לשחק זה הפחד הכי גדול שלי מאז ומתמיד. לפחות הורדנו משהו אחד מהרשימה.
״בסדר״ כולנו מהנהנים בהסכמה.
״דיין תמחוק את התמונות ולהבא להנות בלי לתעד. כדי שאני לא אצטרך לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות כמו לצרוח עליכם ולהשיב אתכם על הספסל לכמה משחקים טובים, אני ברור?״ המאמן מעביר עלינו שוב מבט כהה.
״ברור״ אנחנו עונים כאיש אחד.
״עכשיו עופו לי מהפנים ותעלו על ציוד״ המאמן מורה לנו בקול חד וברור.
כולנו ממהרים למלתחות ואני מציץ באייפון שלי. שום דבר. אני מקווה שהתמונות לא הגיעו אל סיירה אבל אני יודע שהסיכוי קלוש. אני צריך לברר את זה איכשהו וכשאני רואה את לוק יושב על אחד הספסלים וחוגר על רגליו מגני ברכיים אני ניגש אליו כמו טיל מונחה.
״לוק, מה קורה?״ אני שואל בקלילות ומניח את התיק שלי על הספסל לידו.
״הכל נפלא כמו לדרוך בערימה של חרא באמצע החיים״ הוא מגחך.
״אוקיי... אז אני מבין שלא משהו״ אני ממלמל.
״והכל תודות לחבר חסר המוח שלך. מי מעלה תמונןת כאלה לאינסטגרם?״ לוק מתנשף ברוגז.
״כל מי שלומד בקולג׳ בערך?״ אני מושך בכתפיי.
״טוב אבל התמונות האלו גרמו לי לריב עם טס. כאילו אני הזמנתי את הבנות האלה וכאילו שאני יכול למנוע ממישהו לזיין או ממך לצורך העניין״ לוק מניד בראשו בתסכול.
״רבתם בגללי?״ עכשיו הרגשתי ממש לא נעים.
״לא. רבנו כי טס חושבת שאני יכול לשלוט במה שאחרים עושים וגם חושדת בי כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר וזה רחוק מהמציאות ממש״ הוא נאנח ומשפשף את עיניו בכריות כף ידו.
״אני מצטער, אחי״ זה כל מה שיוצא לי.
״אני יודע... זו לא אשמתך זה פשוט יום ממש ממש חרא״ לוק נאנח ומסיים לעלות על ציוד.
הוא לוקח את האייפון שלו ואני יודע שסיימנו את השיחה. אני יודע גם שסיירה ראתה את התמונות האלו. ואני יודע שנדפקתי.
אני עולה על ציוד וכמה דקות לאחר מכן אנחנו על הקרח. אני משתדל לתת את המאה אחוז שלי אבל מהר מאוד מסתבר שזה לא קורה היום. גם לוק וגם ג׳ייס לא במיטבם. והאימון נראה מבולגן ולא בדיוק המשחק הכי משובח שלנו.
אחרי האימון אני מתקלח ומתלבש וממהר לשיעור הראשון שלי. היום עובר דיי מהר ואני ממהר לבניין ׳קינגסלי׳ שבו סיירה לומדת היום את השיעור האחרון שלה. אני מחכה לה מחוץ לבניין ליד המדרגות ובשלוש ורבע זרם של תלמידים יוצאים מהבניין. אני מזהה אותה מיד בסוודר אדום, ג׳ינס שחור ומגפיים כהים.
אני משתלב בזרם האנשים שנעים לעבר החנייה וצועד ליד סיירה.
״היי״ אני מתנשף ומציץ לעברה.
״מה אתה עושה כאן?״ היא מיד מתקשחת כשהיא מבחינה בי.
״לא עינית לי ואנחנו צריכים לדבר״ משכתי בכתפי.
סיירה מנידה בראשה. היא מביטה לצד ומשהו שהיא רואה שם גורם לה למשוך אותי ישר ממעיל העור שלי לכיוון ההפוך אל מאחורי הבניין. המקום שקט ובעיקר מוסתר מעיינים של אנשים אחרים.
״מה אתה רוצה?״ היא משלבת את זרועותיה על חזה בתנועה מגוננת.
״לדבר״ אני נאנח ומעביר יד בשערי ועף לתוך פניי.
״לדבר על מה? על הבנות שהיית איתן בטיול הקטן שלך? לא תודה״ סיירה מגלגלת עיינים.
״לא הייתי עם אף אחת!״ אני נוהם.
״יש תמונות אתה מודע לזה, נכון?״ היא מגחכת.
״תמונות של מישהי יושבת עליי? כן זה כל מה שהיה שם״ אני  מתעקש.
״זה כל מה שדיין צילם או העלה אתה מתכוון״ היא מנידה בראשה.
״לא. אני מתכוון שזה כל מה שהיה שם. היא ניסתה להיות נחמדה ולא הלך לה כי אני לא יהיה עם אף אחת כשאת היחידה שמוצאת חן בעייני. בחייך, סיירה״ אני מנסה לדבר אליה ברכות ולגעת בה אבל היא מיד זזה לאחור.
״אני לא יכולה לדעת את זה״ היא מנידה בראשה.
״אני אומר לך את זה. למה את לא סומכת עליי?״ אני מרים גבה ומתחיל להתעצבן.
״למה אני לא סומכת על שחקן הוקי פופולרי שזו השנה הראשונה שלו בקולג׳? באמת מעניין״ קולה נוטף בציניות.
״לא שאלתי אותך למה את לא סומכת על שחקני הוקי או מה שזה לא יהיה. שאלתי אותך למה את לא סומכת עליי?״ אני מבהיר לה.
זה פשוט בולשיט שהיא מתשמשת בכרטיס הקלישאה המהלכת על שניים. אני לא הקלישאה הזו ובטח לא כשאני איתה. יש לי רגשות לסיירה ולא הייתי עם אף אחת מאז שהגעתי לקולג׳. אני לא כזה ואף פעם לא הייתי כזה. וסיירה היא הבחורה הראשונה שבאמת מוצאת חן בעייני ושאני באמת מרגיש שאני מתאהב בה.
״כי יש הוכחות״ היא ממשיכה להתעקש.
״בסדר.. מה שבא לך״ אני כבר מאבד את זה.
״אתה אפילו לא יכול להתמודד עם הטענות שלי״ היא זורקת.
״אני לא צריך להתמודד עם שום פאקינג דבר! את לא החברה שלי ולא הבת זוג שלי. הזדיינו ואת חושבת שיש לך בעלות עליי? לכי לחפש מישהו אחר לעשות לו סרטי קנאה, טוב?״
אני מגחך ברשעות מסוימת אבל באמת שהגעתי לגבול היכולת שלי. זה פאקינג מוגזם.
״טוב״ סיירה אומרת את המילה ואני יודע ששום דבר לא טוב.
היא ממהרת לברוח מהמקום ואני רואה את גבה רועד. היא בוכה. אני עומד נטוע במקום.
איך הכל נדפק ככה? איך הגענו למצב הזה? ולמה לעזעזאל אני עדיין עומד כאן למרות שהיא כבר הלכה לפני דקות ארוכות ומתבוסס ברגשות אשמה על משהו שאפילו לא עשיתי? פאק.