she's mine

עבודה מתישה

*תזכורת מהפרק הקודם🚫*

נכנסתי הביתה, סבתא ישנה.
עליתי לחדר למקלחת,
"כמה טוב להיות בבית" מלמלתי לעצמי בחיוך.
אושר אמיתי.

עטפתי את עצמי במגבת אחרי המקלחת,
מרחתי את עצמי בקרמים נעימים
נשכבתי על המיטה כשעייני נעצמות לאט לאט.

*צילצול ממספר לא מזוהה*

-

פקחתי את עיניי לאט לאט למשמע הטלפון שצילצל.
"מה השעה בכלל?" מלמלתי בחוסר כוחות מוחלט.

נתקתי את הטלפון מהמטען.
השעה 04:00, עייני נפערו. משהו פה לא בסדר.
'מספר לא מזוהה'

אזרתי אומץ, הרי מי מתקשר אליי בשעות כאלה?
"הלו?" שאלתי בלחש

"הו טוב שענית"נשמעה אל עצבנית

אבן ירדה מליבי.
"מה? ל.." שאלתי מבולבלת

"עצרי. התקשרתי מהטלפון החדש של הבית,
רציתי לדבר איתך מצטערת על השעה.
חשבתי על העבודה והכל.. ונפגשנו עם הרבה אנשים שאנחנו לא ברמה שלהם.
גם אני פחדתי מהם, הם גרמו לי להרגיש לא בנוח.
ולא יכלתי להירדם בלי לספר לך, קשה לי עם העבודה הזו" אל הסבירה בוכה.

"אני מבינה אותך, אבל שנינו צריכות את זה ונעבור את זה, העבודה הראשונה שלנו שהיא על רמה, אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר" אמרתי מרגיעה אותה. למרות שאני הכי מבינה אותה והיא הייתה צריכה להוציא את זה.

"לילה טוב אליסון, תודה" השיבה בצחקוק

"לילה טוב אל" עניתי בחיוך

*ניתוק*

נשכבתי על המיטה,
מריצה כל מה שעברתי וכל מה שאל סיפרה לי
ולבסוף נרדמתי.

-

"מותק" קולה הנעים של סבתא נשמע באוזניי

"עוד קצת" מלמלתי בעייפות

"08:00 את צריכה להיות שם.. והאנשים האלה לא אוהבים איחורים" המשיכה

"הכנתי לך אוכל תתעוררי מתוקה" חזרה בנעימות

פקחתי את עייני מהנהנת בחיוך,
פיהקתי ושפשפתי את עייני
"אני עייפה ברמות" אמרתי חסרת כוחות

קמתי אל האמבטייה עושה את אירגוניי כמו כל בוקר. מדברת עם אמא ומספרת מה עברתי, שוטפת פנים,מצחצחת שיינים ומסרקת את שערי החלק.
לבשתי את הטייץ השחור,החולצה השחורה, והנעל הלבנה, בגדי עבודה ערורים.

"בוקר טוב" חייכתי לסבתא שלי שישבה בסלון בספה הקטנה

"בוקר טוב האני"חייכה אליי.

אכלתי את האוכל שהכינה
הכריך האהוב עליי.

"ביי סבתוש" צעקתי מהדלת

"ביי, תזכרי שסבתא שנאל אוהבת אותך" צעקה חזרה

גחכתי לעצמי ויצאתי.
היא הבנאדם הכי חשוב לי.

"בוקר טוב" אליסון עמדה מחוץ לבייתי

"בוקר טוב" חייכתי

התחלנו ללכת כל הדרך למסעדת הג'י
עם ריכולים וצחוקים על כל העולם.

עברנו את מעבר החצייה.
"עוד שנייה והגענו" אל אמרה בשמחה.
הדרך באמת מתישה.

"אמאלה!" צעקתי בבהלה כששמעתי צפירה של רכב.
אני נשבעת שקפץ לי הלב.

קפאנו בכביש, הייתי בטוחה שנידרס.

הסתובבתי ומי היה שם? לא אחר מפאבלו לוריאס בפאקינג למבורגיני שחורה.

עייניו הביטו בשלי.

הוא עקף אותנו ונסע בפול מהירות כמו חולה נפש.

אני ואל הבטנו אחת בשנייה בהלם.
לא דיברנו על מה שקרה כי מה כבר היה להגיד? זה פאבלו. והוא עושה מה שבא לו.

הגענו למסעדה סוף סוף אני ואל התפצלנו כל אחת לקומה שלה.
שמתי את התגית והסינר והתחלתי לעבוד.