she's mine

הוא

📍* תזכורת מהפרק הקודם * 📍
ובדיוק לאחר שנייה השמיכה כבר לא הייתה עליי.

"את באה להסתלבט עליי אה ילדונת?" שאל מתגרה

"מה פתאום! אני? על אדון פאבלו?" החזרתי כמתגרה

"אדון אה? אהבתי אהבתי" אמר נושך את שפתו התחתונה

"טוב הלכתי לאמבטיה"
החלפתי נושא .. הסיטואציה הייתה די מביכה.

קמתי מהמיטה בזריזות וסגרתי את חדר האמבטיה.
מחוייכת מול המראה.

זה אמיתי מה שקורה לי איתו? מחשבותיי הוצפו בשאלות.

עשיתי את האירגוניי בוקר שלי, כמו כל בוקר.

לפתע נשמעו דפיקות חזקות בדלת

* * * *

"תפוס" צעקתי

"פתחי" שמעתי את קולו הגברי של פאבלו

התקדמתי לכיוון הדלת פותחת בזהירות

פאבלו דחף חזק את הדלת באגרסיביות,
הוא עצבני.

"מה יש?" שאלתי נינוחה, יודעת שזה לא קשור אליי כי הכל היה בסדר עד עכשיו.

"תקשיבי לי טוב טוב, אני יוצא יש לי כמה עניינים לסדר, אני נשבע לך שאם בדרך כלשהי את בורחת מפה לא שזה אפשרי, אני נשבע שהלך עלייך." פאבלו צועק מדגיש מילה במילה.

הייתי בהלם,
פאבלו החמוד שהתחלתי להתרגש ממנו נעלם,
הוא ניהיה מפלצת,
המאפיונר שכולם מדברים עליו עומד מולי.

התחלתי לרעוד מפחד,
אינסטינקט שקורה לי כשאני בלחץ.

"מובן?" צרח.

"מובן" עניתי בקולי החלש והרועד,
מתפללת לעצמי שאני לא אבכה ליידו,
זה הורג אותי שהוא צורח ואני לא יכולה להוציא מילה מהפה.

"יופי" זרק לאוויר וטרק את הדלת.

איך.אני.יוצאת.מהבית.של.הפסיכופט.הזה?

משפט שעבר בראשי פעם אחרי פעם.

סיימתי את האירגוני בוקר, שמתי פיג'מה קצרה,
ואספתי את השיער לגולגול מקורזל.

החלטתי להתקשר לפאבלו, טעות חיי אבל אני בעצבים ורק ככה יש לי את האומץ בכלל לצייץ אליו.

הצמדתי את הטלפון לאוזן,
הלב שלי על 200 והנשימות שלי רק נהיות כבדות וכבדות יותר.

"מה את רוצה" קולו של פאבלו נשמע בשיחה.

"תקשיב לי טוב טוב, אתה לא הולך לדבר אליי ככה, ובטח ובטח שלא להוציא עליי עצבים,
ולגרום לי להרגיש רע אחרי שהיית טוב אליי"
אמרתי במהירות ובכעס לא חושבת פעמיים על מה שהוצאתי מהפה

*ניתוק*.

הוא פאקינג ניתק לי.
הוא ניתק לי.
מי הוא בכלל???

כלכך הצטערתי על זה שבכלל התחלתי להרגיש רגש.
אפילו שהרגש הזה הוא כל כך קטן ולא מייחס חשיבות בכלל.

לקחתי תיק קטן עם הדברים שהיו איתי מההתחלה,
באתי לצאת מדלת הכניסה.
ולפתע הבן אדם שהיא לא רציתי לראות באותם רגעים מופיע מולי.

פאבלו נעצר מסתכל עליי.
בוחן אותי מלמטה למעלה.

הוא נושך את שפתיו מעצבים.
וורידיו בלטו,
ויידיו שינו צורה לאגרוף.

אני עומדת מולו, מסתכלת עליו חוששת מה יהיו ההשלכות של מה שעשיתי.

"תגידי לי לאן את חושבת שאת פאקינג הולכת?" הוא ניסה לשנות את קולו
אך ידעתי שהוא עצבני עליי ברמות מטורפות.

"הביתה" עניתי בפשטות.
שיהרוג אותי וזהו אין לי כח.

"כוסראבאק את מנסה לשגע אותי?" שאל בקולו הגברי בטון שמדגיש מי שולט בריב הזה.

אני לא אתן לו להיות גיבור עליי.
אף אחד לא ישפיל אותי ככה ויגרום לי להרגיש רע.

לקחתי נשימה עמוקה מתפללת שאני אשאר בחיים.

"לא. אתה מנסה לשגע אותי, אתה חיי בסרט שאתה תיהיה קודם טוב אליי ואז תתהפך ותתנהג אליי כמו זבל, מוזמן לפנות לזונות שלך ומי כמוני יודעת שיש לך מספיק מהן" צעקתי.

רעדתי מעצבים ומלחץ.
לא שלטתי בעצמי.

"אליסון תעלי לחדר תעשי טובה" אמר מרגיע את עצמו.
הוא מתרסן בשבילי.
הוא מתאפק כמו ילד טוב.

"לא" השבתי בגילגול עיינים

לא עברה שנייה והייתי מסובבת ומוטחת לקיר.

"מה עובר עלייך?" שאלתי בפחד

ידו הייתה על מותניי, והיד השנייה ליד ראשי

"אני עצבני, תכבדי אותי, תפסיקי לטמטם לי ת"מוח ותעשי מה שאני אומרת כשאני מבקש"
אמר בטון הכי רגוע שיש.

איך?מה קורה פה?

הריח שלו כלכך מיכר אותי,
הבושם המעורבב עם הסיגריות. חולשה.

"אני אכבד, תכבד אותי" אמרתי רגועה גם אני.

לפתע שפתיו נחתו על שפתיי