אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔

7

ברוכים הבאים לפרק העצוב היחיד בכל הפאנפיק. כמו בטריגר שבתחילת הפאנפיק: ישנם בפרק אזכורים לאונס בלי אף תיאור מלבד אזכור המילה.
~

פרק 7

הארי השקט והביישן. ככה החברים הטובים שלו ללהקה הכירו אותו. הוא לא דיבר, אלא אם פנו אליו. הוא צחק בשקט, כמעט כאילו פחד שלא ירצו לשמוע את קולו. הוא לא התבדח על חשבון האחרים ורק דאג שכולם הרגישו בנוח והיו בסדר.

לואי אף פעם לא הבין מדוע. לבנים היו השערות, כמובן. היה ברור שלא היה מדובר באופי האמיתי של הקטן, אלא במשהו אחר. כשהם הכירו אותו, עם הזמן, הוא התגלה אליהם מעט. צחק יותר, דיבר בקול רם. אבל רק לפעמים, כי תמיד המחשבות שלו היו כל-כך מרוחקות, כל-כך לא קרובות אל המקום הפיזי בו הוא היה.

הם למדו לזהות את המצב בו הארי ישן, אבל היה ער. שהכל נפל והחליק מעליו והיה דהוי בשבילו, ולא היה להם דבר לעשות. ובכל זאת, הבנים לא הפסיקו. הם ניסו לדבר, להצחיק, להכין דברים, להתבדח, להוציא אותו מהבית. הם הזיזו אותו הלוך ושוב והקיפו אותו וחיבקו עד שהארי היה שם, ממש שם, ונכלא אל החיבוק שלהם.

הבוגר ביותר בחבורה, דאג. היה משהו שהיה לא בסדר. משהו שהיה אמור להתפס במחשבות של הקטן, אבל המשיך לזרום. ובכנות, לואי ידע הכי פחות מה לעשות. הוא יכל רק להציע חיבוקים מנחמים וכירבולים ארוכים, יחד עם דאגה מתמשכת ומילים רכות ועדינות שנידמו כסירופ בגרונו.

כאילו הן היו שקר.

כאילו לא משנה כמה מתוקות וכנות הן יהיו, הן עדיין לא יקלו על כאבי התופת של המתותל.

הארי לא דיבר על ההרגשה, גם כשנשאל. ולואי לא שאל, כי מה הוא כבר היה יכול להגיד? הוא היה מספר לו, במידה והיה רוצה בכך. והארי השתפר, כל יום, וחייך יותר ויותר. הוא לא רצה ללחוץ עליו ולהעלות משהו שהיה גורם לו להסתגר בחזרה.

לואי אף פעם לא הבין, עד הפעם ההיא.

הם שכבו במיטה והתעקשו להלחם עם הלשונות שלהם זו בזו. לואי הניע את ידו על צד גופו של הארי, בהתגרות קטנה. ואז היד שלו ירדה עוד קצת למטה. נעצרה על קו הבוקסר, רק מעט. בלי באמת לגעת.

התגובה הייתה מידית. הארי קפא. השפה שלו ננעלה, העיניים שלו נפקחו ובהו בחלל. ולואי התרחק מיד, הסתכל עליו בבלבול. הוא לא ביקש שלואי יפסיק, אבל היד שלו זזה לפני שבקושי הייתה שם. הוא התהפך הצידה ונתן להארי את כל המרחב שהיה זקוק לו.

ובכל זאת, הארי לא הצליח לנשום. החזה שלו עלה וירד מהר מהדרוש והשפתיים שלו נפתחו בבקשה לאוויר. הוא תפס בסדינים עם כפות ידיו ועיניו נעצמו. הוא מלמל ובכה, לא דברים שלואי יכל להבין. הוא היה בהתקף חרדה, זה היה בטוח.

"יעזור אם אחבק אותך?" לואי שאל, פחד מידי לגעת בהארי בלי רשותו.

"כ- כן. בבקשה."

לואי עטף אותו בזרועותיו וכירבל אותו אל תוך חזהו. חזק, עד שהרעד בגופו שכח לחלוטין והנשימות שלו חזרו והייתיצבו והדמעות הותירו כתמים על החולצה של לואי. חזק מספיק בשביל לסמן שהוא הצטער ושהוא לא התכוון.

"אני בסדר. הכל בסדר."

ללואי היה קשה להאמין למילים של הארי, אז הוא נשאר לחבק אותו. הוא שאף את הריח שלו אליו, הסתכל לתוך העיניים שלו ושיחק בשיערו בעדינות. הם נותרו בדממה, בידיעה שבקרוב הם יהיו צריכים לדבר.

"לפני שנתיים-" הקול של הארי נקטע ביפחה שבקעה מגרונו.

המתולתל התכווץ פעם נוספת, עצם את עיניו ושקע במחשבות. השפתיים שלו זזו בלי קול. הוא סגר את ידיו על הסדינים ופתח אותם יותר מכמות הפעמים שלואי היה יכול לספור. היה ברור שהוא נלחם עם זיכרון, עם מחשבה, עם משהו שהעדיף לשכוח.

היה ברור שלואי גרם להארי להרגיש משהו שהוא רצה להמנע ממנו, והסתיר את עצמו תחת שכבות ומסכות בשביל לא להתמודד איתו פעם נוספת.

"לפני שנתיים נאנסתי." הוא השלים את המשפט בקול הכי יציב שיכל לסגל לעצמו.

"מה?"

"הייתי בתחנת רכבת. עד היום אין לי מושג איך הוא נראה, מי הוא היה. אבל הוא החזיק אותי ולפני שהספקתי להגיב הוא דחף אותי לתא שירותים."

"מי עושה דברים כאלו?"

לפני שלואי הצליח לשלוט בעצמו, הוא פרץ גם כן בבכי. הבנים לא ראו אותו בוכה אף פעם, לא משנה מה קרה. הוא תמיד חייך, תמיד צחק, תמיד ראה הכל על הצד החיובי. אבל לא כשהיה מדובר בהארי, שהוא רק רצה להעניק לו את הטוב ביותר.

"אני מצטער. אני מצטער, הייתי צריך לשאול-"

"זה בסדר, לא ידעת."

"לא, הייתי צריך לשאול-"

הנמוך נקטע ממגע שפתיו של הארי על שלו. הן היו חמות, רטובות ומלוחות מהדמעות של שניהם. זאת הייתה נשיקה עדינה, איטית, ואולי גם הרבה יותר אינטימית ממה שהם אי פעם חלקו.

בפעם הראשונה לואי הבין אותו. הארי נאלץ להסתגר בתוך עצמו. הוא היה כל-כך שקוע במה שקרה, בהרגשה שלו, שלפעמים ההוא נאלץ להתנתק מהעולם בשביל לא לקרוס. בפעם הראשונה לואי ידע מה להגיד.

"אתה כל-כך חזק, אהוב. אני גאה בך."

הוא הניח נשיקה על אפו ומחה את הדמעות, הזיז את התלתלים שנדבקו אל פניו. הדמעות של הארי פסקו, אבל של לואי המשיכו לרדת. הוא ראה בהארי הכל, ודאג לו כל-כך. הוא שנא את הבכי שלו, ואת כל מי שפגע בו.

"אני אוהב אותך, לו."

הבטן שלו התחממה מהכינוי ואז הוא פרץ בבכי חזק יותר. זה לא אמור היה לקרות. לא לאף אחד ובטח שלא להארי. הילד הקטן היה קרן שמש מהלכת. תמיד נחמד, תמיד בגישה טובה. הוא היה מקסים ומצחיק ולואי אהב בו הכל. הוא שנא את העובדה שיש מישהו שגרם לו להרגיש כל-כך קטן, שגרם לו להסתתר.

"אתה עוזר, לואי. אתה עוזר רק בזה שאתה מחבק אותי ואתה כאן."

לואי הידק את החיבוק שלו.

"אז אני לעולם לא אעזוב."

~
אל תשכחו להצביע ולהגיב אם אהבתם את הפרק!