פרק 9
כשהארי התעורר בבוקר הוא הסתובב אל הצד השני של המיטה באיטיות ובפיהוק. הוא ידע שלואי כבר התעורר, אחרת הוא היה מכרבל אותו ועוטף אותו עד שלא יכל לנשום, והוא הרגיש מיד בחסרונו של הבוגר.
החדר היה חשוך לחלוטין ומבעד לתריסים הסתננה רק עלטה נוספת, מעורבבת מעט באור הכתום של מנורות הרחוב. היה שקט, עד שהיה רעש. הארי רק הספיק לשפשף את עיניו בניסיון לפקוח אותן ולראות למה לואי נמצא רחוק ממנו בצד של המיטה, להסתובב באנחה קטנה בגלל העייפות ששלטה בו.
לפתע הוא היה ער לחלוטין. העיניים שלו היו פקוחות וצפו בלואי מכורבל לתוך עצמו, על הצד. הכתפיים שלו רעדו. הארי היה מבין שלואי בכה גם אם הוא לא היה שומע את הקולות הקטנים והחנוקים שבקעו מפיו. הלב שלו התכווץ והוא ניסה לחשוב במהירות מה הוא יכל לעשות. הוא לא היה בטוח שהמילים שלו היו עוזרות, שהמגע שלו היה מספיק בשביל לעזור לנמוך.
"לואי?"
"אתה יכול לחבק אותי?"
אז הארי מתח את הידיים שלו וחיבק את לואי. הוא משך אותו אליו, סובב אותו כך שפניו היו כנגד חזהו, ונתן לו להמשיך ולבכות לתוך חולצתו הרחבה. העיניים של הארי נסגרו במידיות מהקרבה אל האחר וידו עלתה אל תוך שערו הנוצתי, עברה בו ברכות.
הארי אף פעם לא היה מסוג האנשים שיכלו לנחם אחרים. הוא שנא את עצמו על כך באותו הרגע יותר מאי פעם. לואי היה צריך אותו והוא לא ידע איך להיות שם בשבילו. הוא רק הידק בו את האחיזה וקיווה שזה מספיק, שהמגע שלו דיבר בעד עצמו כדי להסביר כמה הוא דאג וכמה כאב לו לראות את לואי בוכה.
"הטלפון שלי-" לואי התחיל להגיד.
הארי שלח את ידו לשידה בצד ולקח לעצמו את הטלפון של לואי. הוא החליק באצבעו על המסך, הקיש את הסיסמה המוכרת, והסתכל על מה שהיה פתוח על המסך. זאת הייתה כתבה על שניהם. האותיות היו מטושטשות מכדי שהארי יכל לקרוא הכל, אבל הוא הבין. כל מילה שם נועדה כדי לפגוע בשניהם ובקשר שלהם. הוא ידע שאם הוא היה קורא את הכל, כמו שלואי בטח עשה, הוא היה בוכה בדיוק כמוהו.
"אתה יכול להתקשר לזאין?" הקול של לואי רעד.
הארי חייג במהירות וביקש מחברם הטוב להגיע. הוא המשיך לחבק בחוזקה את לואי ברגע שמסך הטלפון נכבה. האצבעות הדקות של הנמוך נתפסו בחולצתו, כאילו ניסה להגיד משהו ולא יכל באמת לדבר.
"הם טועים." הארי אמר. "הם טועים בנוגע אלינו."
לואי לא השיב. הוא המשיך להתייפח, לחלוטין ניסה לרסן את עצמו.
"אני אוהב אותך, לו."
הידיים שלהם התהדקו זה סביב זה. הזמן עבר וחלף מעליהם בלי באמת לגעת בהם, השרה עליהם הרגשה שכלום לא נגמר וכלום לא מתחיל, כאילו הם עמדו להשאר במצב ההוא לנצח.
זאין נכנס לבסוף אל החדר, צעדיו היו מהירים ועיניו נעצרו עליהם בשניות. לואי מיהר לשחרר את הארי שנשף אוויר אל מחוץ לפיו בבת אחת, בדאגה כנה. הוא הסתכל על זאין ולואי ובלי מילים הבין לבד, קם ויצא מהחדר.
הדלת נסגרה מאחוריו ברעש והוא נשען על הקיר ליד בגבו. כפות ידיו התחילו לרעוד במידיות. אילו אנשים יכלו להגיד את הדברים האלו עליהם? הקשר שלהם היה מדהים. הם תמכו אחד בשני ודאגו אחד לשני במשך חודשים. ויותר חשוב מהכל, הם היו מאושרים.
הארי פשוט לא הבין.
הלב שלו התכווץ ודמעות חמות ועגולות נפלו על פניו. הוא דאג. מאוד דאג. כאב לו לראות את מי שהוא אהב יותר מהכל נפגע בגלל הקשר שלהם. הוא רצה להיות שם ולעזור לו, אבל ידע שהוא בטח היה חסר תועלת לחלוטין.
זאין הוא זה שיכל לעזור ללואי.
כל אחד יכל לעזור לו מלבדו, כמו תמיד. הוא אף פעם לא היה מספיק.
עברה כמעט רבע שעה עד שהדלת נפתחה. זאין החליק לישיבה ליד המתולתל והסתכל על הגוף המכווץ שלו. הם היו החברים הטובים ביותר שלו, והוא רצה את הטוב ביותר בשבילם.
"אני חושב שהוא צריך אותך." זאין אמר.
לא רוצה. לא מבקש. צריך. כאילו המצב שלו לא היה משתפר בלי הארי. כאילו דבר לא היה גורם לו להרגיש טוב יותר בלי חמימות השפתיים של הצעיר, בלי הזרועות המנחמות שלו, בלי ההבטחה הדוממת לאהבה בלי תנאים.
הארי התרומם מיד, מחה את הדמעות וקיווה שלא ניתן לשים לב אליהן. הוא לא רצה שלואי היה דואג לו במקום לעצמו. אם הוא יכל, הארי קיווה רק להיות שם בשבילו.
"חכה," זאין הניח יד על הכתף של הארי והסתכל עליו. "אתה בסדר גמור, הארי. אתה כל מה שהוא צריך."
בלי להחליף איתו מילה נוספת הוא נכנס אל החדר, השאיר את הדלת מעט פתוחה אחריו.
לואי ישב על המיטה, הדמעות עדיין המשיכו לזלוג על פניו ללא הפסקה. הוא הסתכל מיד בהארי שצעד לעברו במהירות, נכנס אל המיטה ועטף אותו כאילו מעולם לא יצא מהחדר.
"אני יודע שהם טועים." הוא אמר.
הם חזרו לשכיבה, הארי כירבל את לואי לעברו ונשק למצחו. זאת הייתה הרגשה נעימה להיות הכפית הגדולה בניגוד לבדרך כלל, להיות האחד שעוטף ומגן על השני.
"תודה." לואי לחש.
דרך האור המועט שעשה את דרכו מבעד לפתח בדלת הארי יכל לראות את הצדודיות החדה של זאין.
ולמרות החושך, העייפות, הדמעות והזמן שעבר, במשך כל חייו הוא יכל להשבע שחיוך קטן עלה על פניו של זאין כשצפה בהם נרדמים בשלווה זה בזרועותיו של זה.
~
היי! הפעם זה באמת הפרק העצוב האחרון. שכחתי ממנו עד עכשיו, אבל מבטיחה לכם קשת בענן ודובוני אכפת לי כל שאר העלילה.
ההצבעות ירדו ממש בפרק האחרון, אז אל תשכחו לוודא שאתם מצביעים ומגיבים אם אתם אוהבים את הפרק!
יום טוב 3>
YOU ARE READING
אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] הארי סטיילס היה קלישאה מהלכת. הבחור מלהקת הבנים המצליחה. הזמר עם הקול המדהים. האחד שהיה כל-כך מושך וסקסי עד שכל הבנות (וכנראה גם לא מעט מהבנים) רצו לעשות אותו. או שיעשה אותם, כל אחד והפנטזיה החולנית שלו. לואי טומלינסון שנא קלישאות. זאת הסיבה...
