אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔

17

היי 3> וול, יצא פרק קצר ולא מאוד מעניין, אבל אני כבר כל-כך מחכה לפרק הבא... ;)
בכל מקרה, שיניתי באופן מכוון את חלק מהמילים שיש בשיר שבפרק.
תהנו!
~

פרק 17

"ערב טוב לכולכם!" הארי צעק אל תוך המיקרופון.

הקהל הרים את ידיו והריע בצרחות. רוב ההופעה הייתה כבר מאחוריהם, נותרו רק כמה שירים אחרונים.

לואי הסתובב אל הארי ברגע ששמע אותו מדבר אל המיקרופון. זאת לא הייתה עצירה מתוכננת והוא תהה מה יש למתולתל להגיד.

"הכנתי לכם הפתעה קטנה להופעה היום… לכם וללואי שלנו."

הרעש היה אפילו חזק ממקודם. המעריצים תמיד רצו לשמוע עוד כשזה נגע לזוג המאושר. בניגוד למה שהמנהלים חשבו, ההצלחה שלהם רק עלתה אחרי שהשניים יצאו.

"לואי, אתה יכול לבוא לכאן שנייה?"

הנמוך רץ בלי לחשוב פעמיים. הלב שלו דפק יותר מהר ממה שחשב שאפשרי. הנמוך מעולם לא היה בחור של מחוות רומנטיות גדולות, עד שזה נגע להארי. הוא רצה להעניק לו הכל, והוא מעולם לא חשב שלקבל בחזרה יכול להרגיש כל-כך טוב.

הארי שילב את אצבעות הידיים שלהם ברגע שלואי הגיע אליו. הוא חייך אליו, כאילו ידע בדיוק עד כמה מהר הלב שלו דפק, ואז הסתכל שוב פעם על הקהל.

"זאק עזר לי לכתוב-"

"זה זאין."

"שיר ללואי."

לואי לחץ על היד של הארי ברכות והתרגשות. לא היה לו מושג על איזה שיר מדובר והוא מעולם לא שם לב שהארי התאמן על שיר בלעדיו.

"שאר הבנים, חוץ מלואי, יעזרו לי לשיר את השיר. לואי עדיין לא שמע אותו ואתם, יחד איתו, תקשיבו לו בפעם הראשונה!"

האצבעות הארוכות של הארי נשלחו אל מותניו של לואי. הוא סובב אותו לעברו, הניח יד אחת על כל מותן שלו וקירב אותו אל גופו. מיקרופון עמד בניהם והיה הדבר היחידי שהפריד בין הגופים שלהם.

לואי חייך חיוך מרגיע אל המתולתל. הוא הרגיש את הרעד הלא מוסבר באצבעות שלו שנבע מהלחץ. אם היה משהו שידע לזהות, אחרי כל הזמן שבילו יחד, זה היה מתי הארי נלחץ.

"זה רק אני, אהוב." לחש לו, כל-כך חלש שהמיקרופון אפילו לא קלט את קולו.

"אני יודע." הארי לחש בחזרה.

ובזאת המויקה מסביב התחילה והצרחות בלעו לשנייה כל רעש שלואי היה מסוגל לשמוע. העיניים הכחולות שלו התייצבו על אלו הירוקות והן היו הדבר היחיד שראה מולו כשהארי התחיל להזיז את שפתיו.

"אתה לא מבין, אתה לא מבין," הקול המתוק של הארי מילא כל חלק בעולם ולואי מעולם לא היה מאושר יותר.

"מה אתה עושה לי כשאתה מחזיק את ידה."

האצבעות של הארי טיילו בצורה ממכרת על צד גופו של לואי שחייך בשעשוע. התקופה מלפני הארי הייתה נראית כל-כך רחוקה וחסרת חשיבות בשבילו. הוא אפילו לא זכר מי הייתה האחרונה שיצא איתה לפני כן, או מתי זה היה.

"נועדנו להיות יחד, אבל תפנית של הגורל, גרמה לכך שהיית חייב להסתתר שם."

כל המסביב נעלם כשלואי שבר את קשר העין והעביר את עיניו לשפתיו הזזות של הארי. הוא איבד את עצמו במחשבה עליהן על שפתיו שלו.

לואי לא חשב שהוא ידע כמה משהו יכול להרגיש טוב עד הפעם הראשונה (או, ובכן, השנייה. הראשונה שאפה לאסון) שבה נישק את הארי. הוא לא חשב שבכל נשיקה נוספת מאז הוא ירגיש אפילו יותר טוב מהפעם שקדמה לה.

"כי אנחנו עולים באש, אנחנו עולים באש, אנחנו עולים באש, עכשיו."

הקול של הארי התחלף בזה של זאין.

"כן, אנחנו עולים באש, אנחנו עולים באש, אנחנו עולים באש, עכשיו!"

כמו לפי סימן הבמה מתחילה לזהור כשהקולות של כל חברי הלהקה השתלבו. עמודי אש, שללואי לא היה מושג שהיו אמורים להיות שם, קפצו לכיוון השמיים כאילו היה מדובר בזיקוק יום-הולדת. כבר היו להם כאלו בהופעות, אבל לואי תמיד ידע עליהם מראש.
הארי רק הידק את האחיזה במותניו כשלואי קפץ במקום בבהלה.

בפעם הראשונה מאז תחילת השיר לואי העיף מבט מהיר אל ליאם, זאין ונייל שעמדו עם הפנים לכיוונם ושרו בשבילם יותר מאשר בשביל הקהל. הוא הביט בקהל וכל גופו היה מודע לכך שהצעקות האלו, ההתרגשות שלהם, התמיכה שלהם, לא מובנים מאליו.

"לא אכפת לי מה אנשים אומרים כשאנחנו יחד," העיניים של לואי חזרו אל הארי בדיוק ברגע הנכון. "אתה יודע שאני רוצה להיות האחד שמחזיק אותך בשנתך, אני רק רוצה שזה יהיה אני ואתה לנצח, אני יודע שאתה רוצה לעזוב אז קדימה,"

הארי הרים את המיקרופון מהמעמד ומשך בגוף של לואי. לאף אחד מהם לא ברור איך, אבל הם נכלאו לחיבוק נעים, ידיו של לואי על מותניו של הארי וידיו של הארי מעל צווארו של לואי. הארי הניח את כתפו בשקע צווארו של לואי והחזיק את המיקרופון בין שתי כפות ידיו.

"בייבי, תהיה איתי כל-כך מאושר." הארי שר אליו.

"אני מאושר." המבוגר לחש לאוזנו של הארי בזמן שהמשיך לשיר. "אני מאושר. אני מאושר. אני מאושר. אני מאושר."

הוא לא יכל לעצור את דמעות ההתרגשות שפרצו מעיניו. היו דברים שציפה להם בקשר, אבל מעולם לא ציפה לשיר שלם שהוקדש רק לו. הוא לא ציפה להארי שעטף את כתפיו ושר מאחורי אוזנו, הקדיש לו משהו שאמור להיות הכי אישי בעולם.

הרגע אותו חלקו על הבמה, חבוקים זה בזה מול עשרות אלפי אנשים, היה אינטימי יותר מרגעים אחרים רבים שחלקו.

הארי סיים את השיר לרקע הצרחות של הקהל. למרות המוזיקה שנגמרה הוא לא הפסיק לחבק את לואי, שלא הפסיק לחבק אותו בחזרה וללחוש לו כמה מאושר היה. שניהם רק עמדו, קברו את הראשים שלה זה בכתפו של זה, וניסו להיות הכי קרובים שאפשר.

לואי ידע שהארי צדק. כשהיה יחד איתו לא היה אכפת לו ממה שהמנהלים רצו, ממה שהקהל אמר, ממה שהעולם חשב.

הדבר היחיד ששינה לו היה ששניהם היו מאושרים, אושר שאף אחד לא היה יכול לקחת מהם.

~
אל תשכחו להצביע ולהגיב אם אהבתם את הפרק!