אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔

8

סליחה על האיחור בשעה של הפרק, יש לי היום יומולדת ועברתי יום עמוס בטירוף מלא רגעים מרגשים.
אל תשכחו להצביע ולהגיב אם אהבתם!
~

פרק 8

"קדימה, תתארגן. יוצאים עוד רבע שעה."

הארי דחף את לואי מהמיטה וגרם לו לקום בבהלה, סוף-סוף ער. הוא בהה בהארי בכעס, והוא רק חייך אליו בביישנות.

הכעס של לואי שכח לחלוטין ברגע שהוא לקח מבט ארוך יותר על הקטן, שלבש חולצה גדולה ורחבה שהגיעה לו עד אמצע הירך. הוא כל-כך עמד לקחת לו את החולצה הזאת.

"לאן הולכים?"

"אני לא מגלה לך עכשיו. קום ותתארגן כבר, עצלן."

לואי נעמד בגלגול עיניים והתמתח. הארי צפה בו, הסתיר חיוך, ורק הצליח לחשוב על כמה מזל היה לו שהוא זכה בלואי. כולם תמיד נתנו את תשומת הלב שלהם להארי בראשונה, אבל לואי היה האחד שהיה במרכז בשביל הארי. כשהיה מדובר בנער הבוגר, הארי חשב שהוא מושלם בכל מובן אפשרי.

בצעד מהיר לואי סגר את המרחק אל הארי וחיבק אותו, ניסה להגיע אל שפתיו. המתותל התרחק אחורה וצחק.

"לא צחצחת שיניים."

"אתה לא רציני-" לואי אמר.

"לא, אבל בשביל תמריץ חשוב לי לציין שלא תקבל נשיקה עד שתהיה מאורגן."

וככה, אחרי עשר דקות נוספות, שניהם היו לבושים ומאורגנים בבגדים נוחים. הארי השתחל אל זרועותיו של הנמוך ונשק לשפתיו באריכות, הניע את השפתיים שלהם זו נגד זו.

"עכשיו אפשר לצאת." הארי אמר.

הם חיכחו את האפים שלהם במקום לחלוק נשיקה נוספת ויצאו מהבית, הארי סובב את המפתחות סביב אצבעו.

"אז אתה לא מתכוון להגיד לי לאן הולכים?" לואי תופף באצבעותיו על החלון, משקיף ממנו החוצה בזמן שהארי התניע את הרכב.

"לא. תפסיק להיות חסר סבלנות."

לואי היה בטוח לחלוטין שדובר במחווה רומנטית כזאת או אחרת. הוא שנא את זה מאז ומתמיד, ובברור אף פעם לא חשב שהוא יהנה מהם. ובכל זאת, בשביל הארי, הוא היה די נרגש וסקרן, ואולי אפילו ציפה להגיע.

הבוגר הזיז את ידו לכיוון הארי. שתפס בה מיד. עיניו של הארי היו מכווצות ומרוכזות בכביש, מה שנתן ללואי זווית מושלמת בשביל לבהות בו. הוא לא יכל להפסיק להסתכל על התלתלים הרכים שלו, על השפתיים, על העיניים הירוקות, על קו הלסת שלו ועל כל גופו.

נדמה היה שמעולם לא עמד להיות ללואי מספיק מהארי.

לואי לא ידע מתי הוא נרדם, אבל עיניו נפקחו מנשיקות קטנות שהונחו על כל פניו. על קו הלסת, העיניים, האף,  הפה, הלחיים. הוא חייך בישנוניות ופקח את עיניו באיטיות.

דבר ראשון הוא ראה את הארי, שהיה נלהב ומחוייך. אחר כך הוא הסתובב והתפלא לגלות שהם חנו בקצה של דרך עפר ומסביב היה בעיקר דשא ירוק וגבוה שהתמשך עד לגדה של נחל קטן. על חלקת עשב נמוכה הונחה מחצלת משובצת ועליה קופסאות, ככל הנראה עם אוכל.

כן, לואי בהחלט התחיל לאהוב את המחוות האלו.
"זה בסדר?" הארי לחש.

"יותר מבסדר, זה מדהים. תודה."

החיוך שהיה להארי באותה שנייה היה כנראה שווה את כל הנסיעה הארוכה.

"הכנת הכל לבד?" לואי שאל.

"כן. אתמול בלילה, כשנרדמת."

"אני אוהב אותך."

עם המילים האלו הם יצאו מהמכונית, נעלו אותה אחריהם. בידיים שלובות הם התקדמו אל המחצלת. לואי חלץ את נעליו בבעיטה וחייך בשובבות, הסתובב סביב המחצלת ואז התיישב במרכזה.

"אני רעב." הוא אמר ובהה בהארי.

"תסתכל בקופסאות."

לעומת לואי, הארי חלץ את נעליו באיטיות. הוא פרם את השרוכים, השתהה יותר מהדרוש בפעולה הפשוטה. לואי הביט בו בריכוז וניסה לפענח מה עובר לקטן במחשבות. הייתה לו הרגשה שעכשיו הוא יודע, שאחרי שהארי סיפר לו יש לו מושג קלוש על ההרגשה שלו.

"אתה בסדר, הארי?"

"כן."

לואי עיקם את פיו והתקרב אליו, חיבק אותי בחוזקה. אולי אם הוא היה מחבק אותו מספיק חזק הארי לא היה חושב על זה, אלא רק על הזרועות המנחמות והאוהבות של הבוגר סביבו. אולי האהבה של שניהם הייתה מספיק בשביל להשכיח הכל.

 הארי שאף לעברו את הריח של לואי. הוא היה בסדר, הכל היה בסדר, והידיעה שיש זרועות אוהבות ויציבות סביבו הרגיעו אותו. לואי היה כל מה שהוא יכל לבקש. הוא אפילו לא היה צריך לדבר בשביל שהנמוך יבין שמשהו לא היה בסדר, שהוא הרגיש רע. הידיעה הזאת גרמה לו להרגיש יותר טוב במהירות.

"אני בסדר. קדימה, תביא את האוכל."

לואי לקח עוד כמה שניות לעטוף את הארי לפני שהוא שחרר את האחיזה ולקח לעברו את הקופסאות שהיו על המחצלת. הוא העביר להארי סנדוויץ' שהיה ארוז בקפידה ואז לקח אחד לעצמו.

"תטעם את האבוקדו!" הארי אמר בחיוך, הסווה לחלוטין את ההרגשה ממקודם.

"אתה מנסה להרוג אותי?"

הארי חייך ונישק את לואי שזז מיד לאחור וגרם להארי להשתטח על הקרקע.

"הפלת אותי!"

"יש לך טעם של אבוקדו."

לואי העמיד פנים במשך כמה שניות נוספות שהוא נגעל, ואז חזר לנשק את הארי שרטן בשקט. הוא הניח את ידו בשיער המתולתל ושיחק בו בעדינות בזמן שהוא הניע את שפתיו על השפתיים של השני.

"תודה שארגנת את זה, האזה. אני אוהב את זה."

"ואני אוהב אותך."

לואי חייך אל הצעיר ונשכב לידו על המחצלת. הם בהו בשמיים כמעט כמו כמה שבהו זה בזה ודיברו בלחישות על זכרונות ישנים, ואולי גם על אלו שצפן להם העתיד ביחד. עינייהם נעצמו לאיטן, ידיהם השתלבו והקולות שתקו.

כשהתעוררו בגלל טפטוף גשם על גופם הם פרצו בצחוק ורצו אל המכונית, השאירו את הכל מאחור.