אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔

16

תודה על 10k צפיות על הפאנפיק!
תכננתי להגיד גם על ה1.5k הצבעות, אבל אנחנו כבר שנייה מ1.7k. קצת קשה להאמין---
~

פרק 16

אחרי כמעט ארבעים דקות של נסיעה, בה הארי לא הפסיק להציק ללואי לגבי המקום אליו הם נסעו, השניים נחלצו מהמכונית ומתחו את גופם.

הארי היה עייף כל-כך, אבל כשלואי נהג הוא העדיף להשאיר את העיניים פקוחות. הוא חשש לחיים שלהם כל פעם בה לואי ישב מאחורי ההגה (וגם שני השוטרים שעצרו אותם במהלך הנסיעה).

לואי צחק לעברו. "זה לא היה כל-כך נורא!"

"לואי, קיבלת דוח אחד בסך כמה אלפי דולרים. אולי הכסף הוא לא בעיה, אבל זה אמור להגיד לך משהו. וחוץ מזה, גם השוטר השני היה עושה את אותו הדבר אם אני לא הייתי מרגיע אותו."

"הסיבה היחידה שהשוטר לא רשם לנו דוח זה כי הוא לגמרי התחיל איתך, הארי."

"אז מה?" הארי שאל.

"אז מה? אני לא רוצה שבחורים אחרים יתחילו איתך-"

הארי צחק. "הם לא מעניינים אותי, לו. מעולם אף אחד אחר מלבדך לא עניין אותי."

לואי פרס זרוע אחת והארי רץ מיד אליו מהצד השני של המכונית. הוא נכנס מתחת לידו ולואי נישק את מצחו בעדינות, סובב אותו לעבר המקום אליו הגיעו.

"אתה זוכר אז, את התקופה הזאת שקראתי לך קלישאה?"

"איך אני יכול לשכוח? שנאתי כל-כך שאמרת את זה." הארי החזיר את מבטו אל לואי.

"להגנתי, באמת הייתה קצת קלישאתי. אתה יודע, הבחור המוכשר מלהקת הבנים המצליחה שחזר כל לילה עם מישהי אחרת."

"לא באמת חזרתי כל לילה עם מישהי אחרת. אף פעם לא."

"אני יודע, אהוב. אני יודע." לואי ליטף בעדינות את כף ידו של הגבוה. "לפני כמה ימים ראתי פרסומת למקום הזה באינטרנט וישר נזכרתי באיך שהייתי קורא לך. בעיקרון זאת מסעדה שפשוט נועדה לזוגות. המראה, המנות, המלצרים."

לואי שילב את אצבעותיו באלו של הארי כשהם התקדמו לתוך המסעדה. ההרגשה החמימה של ידו של לואי בתוך ידו של הארי גרמה למתולתל להעלות על פניו חיוך טיפשי. אפילו לא היה לו אכפת מצלמי הפפראצי שעמדו צמוד לכניסה, בלי שהורשו להיכנס, וסינוורו את פניו בהבהובים ושאלות.

"ברוכים הבאים, הזמנתם מקום?" אישה צעירה, בערך באמצע שנות העשרים לחייה, שאלה אותם.

"כן, בתאים מאחור. התקשרתי אתמול בלילה."

היא חייכה חיוך מתוק לעברנו. "אני יכולה להבין למה." החוותה על הצלמים.

היא לקחה בין אצבעותיה שני תפריטים ונכנסה פנימה, סימנה לשניהם לעקוב אחריה. הם עברו בחלל רחב הידיים על פני שולחנות וזוגות שהיו כל-כך שקועים בעצמם שלשנייה לא הרימו את ראשם אליהם.