אתה רק קלישאה | לארי סטיילינסון✔

10

פרק 10

הכל נעשה בניהם רציני לפתע. לפני שלואי בכה, הכל בשבילם היה כיף. אחר כך, שמונה חודשים בתוך הקשר הפכו פתאום למשמעותיים מאוד עבור השניים. אף אחד מהם לא רצה להפסיק. היו היו זקוקים זה לזה והקשר שלהם נהיה רציני מיום ליום.

הם הקדישו כל שנייה ושנייה ביום להכרות עמוקה יותר זה עם זה (הם ממש ירדו לעומק העניינים).

הסתבר שלמרות שהם היו יחד בלהקה וישנו זה אצל זה כמעט כל לילה הם עדיין לא ידעו מספיק ותמיד היו דברים חדשים שיכלו לספר אחד לשני.

שניהם ישבו במסעדה בשולי הרחוב, חלקו תא מרוחק עם מנורות שמן כתומות, ודיברו על זכרונות ישנים. למרות שאף אחד מהם לא הודה בזה מעולם, המחשבה היחידה שעברה בראשם הייתה על הזכרונות החדשים שהתחילו לבנות יחד.

"אנחנו צריכים לעבור דירה." לואי אמר לפתע.

"מה?" הארי כמעט נחנק מהפסטה שלו.

"אנחנו גם ככה תמיד אחד אצל השני. אנחנו צריכים לעבור לגור יחד."

הארי חייך והשפיל את ראשו. התלתלים שלו צנחו על פניו, מסגרו את עורו בצורה יפיפיה שהיפנטה לחלוטין את לואי. העיניים שלו עלו חזרה באיטיות אל עבר לואי, שפתיו נפתחו מעט, כאילו התכוון לדבר, אך מפיו לא יצאו מילים.

"עזוב, תשכח ששאלתי." לואי אמר.

"לא, זה לא זה." 

"מה קרה?" הבוגר שאל.

"פשוט חשבתי…" הארי מלמל.

"על מה?"

"אני כל-כך רוצה אותך עכשיו."

לואי נחנק מהמים ששתה והתחיל להשתעל. הארי המשיך לחייך חיוך קטן, עיניו סקרו את הבחור שמולו לפרטי פרטים. כן, אם היה מישהו שהוא רצה לעשות את זה איתו זה היה לואי.

"קדימה," הארי אמר והחזיק בידו של לואי. "אני חושב שאתה צריך לצאת מכאן."

הם השאירו כסף על השולחן, למרות שבקושי אכלו. הארי חייך ונופף לשלום למלצרית שלהם. הוא היה נראה רגוע במידה מוזרה, בזמן שלואי יכל להשבע שהגוף שלו עצמו רעד מהמחשב על כך. הוא לא היה בתול, שניהם לא היו, אבל לואי הרגיש שהפעם הזאת חשובה יותר מהאחרות.

ובכל זאת, אולי זאת עמדה להיות הפעם הראשונה - האחרונה שלו עם בחור למשך כל חייו. לכל הפחות הוא רצה שהיא תהיה כזאת.

האוויר הקפוא שמחוץ למסעדה הכה בגופם. הם דחפו את כפות הידיים שלהם לכיסים החמימים, נצמדו זה לזה מהצד וחלקו את חום גופם בדרכם אל המכונית.

הם חנו בסמטה אחורית ריקה לחלוטין עם פנס רחוב אחד בלבד. היא הייתה ממוקמת מאחורי המסעדה ובין מבנה נוסף, שככל הנראה היה בניין דירות עני. המכונית חנתה בפינה, האור בקושי הספיק בשביל להאיר אותה. המפתחות כמעט ונפלו מהיד של הארי כשניסה למצוא את הלחצן המתאים כדי לפתוח אותה.

"הארי?"

הצעיר המהם והמשיך להתעסק עם המפתחות במקום להשיב.

"אתה יודע שאנחנו לא חייבים אם אתה לא רוצה, נכון?" לואי שאל.

הארי עצר והסתכל עליו. הפעם היחידה שלו לפני כן הייתה כשהיה בן חמש עשרה, כשנאנס. הוא לא ידע אפילו אם ניתן לקרוא לזה התנסות במין. אף אחד לא רצה שהפעם הראשונה שלו תהיה בשירותים מסריחים בתחנת רכבת, עם אדם שלא פגש מעולם.

לואי דאג שזה עמד להיות יותר מידי בשביל הארי. לפני חודשיים בלבד הארי הבהיר לו שהוא לא היה מוכן באף צורה שהיא. למרות מה שהארי הציג, לואי הכיר אותו. הוא ידע בוודאות שהוא היה לחוץ ושהוא פחד.

הוא משך בידו של המתולתל, הצמיד אותו אל הדלת וליטף את פניו. אצבעותיו העבירו מעט מהשיער של הגבוה לאחור. המגע שלו היה רך ונעים, עדין בכל מובן אפשרי. המגע שלו היה אוהב.

"אני יודע שאנחנו לא חייבים, אבל אני רוצה." הארי השיב.

לואי חייך אליו חיוך קטן, קירב אותו אל חזהו וחיבק אותו. הידיים שלהם עטפו זה את זה, התערבבו בשיער ובבגדים.

היו הרבה דברים שלואי יכל לבקש, אבל כל מה שרצה היה את הארי.

"נעשה את זה לאט, בסדר?"

הארי הנהן בתשובה. היד שלו הייתה יציבה יותר הפעם כשפתח את דלת המכונית. הם השתחלו אל המושבים האחוריים, בלי שבאמת עיניין אותם האם מישהו יעבור בסמטה החשוכה ויוכל לראות. שכבה של כפור כיסתה את החולונות ובשבילם זה הספיק.

הם כל-כך רצו אחד את השני עד שהמחשבה לנסוע אל הבית של אחד מהם לא עלתה בדעתם.

במשיכה חדה המושבים התקפלו לאחור ושניהם היו צמודים בחלל הקטן. השפתיים שלהם היו צמודות, הידיים שלהם, הגוף שלהם. הבגדים שלהם הושלכו והסתבכו בהם, כמו כמה שהיו סבוכים אחד בשני.

ככה יצא שלאור הירח, הכוכבים ונורת רחוב אחת, הם מצאו את האור הכי גדול שאפשר.

האהבה שלהם זה לזה.

~
אז... פרק הבא סמאט!!!
כמה חיכיתי.
רק שתדעו, אנחנו שנייה מ 1k הצבעות על הפאנפיק! אני מניחה שכשהפרק הבא יעלה כבר יהיו יותר :)
אני כל-כך מודה לכם. זה מדהים לגמרי.
בנוסף, אנחנו שנייה מסגר. אני מניחה שיהיה לי הרבה זמן לכתוב ולסיים את הפאנפיק, ואם זה לא מספיק, אז יש לי כבר ארבעה פרקים מהפאנפיק הבא!
אל תשכחו להגיב ולהצביע אם אהבתם את הפרק 3>