לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 16

"אני לא מפחדת ממך" הצהרתי בשילוב ידיים והפנתי את ראשי הצידה, לא נותנת לו ליראות שהקירבה שלו משפיעה עליי.
"באמת? את בטוחה?" הוא תפס את סנטרי ורק אז שמתי לב שאנחנו קרובים אחד לשני...קרובים מידיי.

"כן אני בטוחה" קולי לא עלה על לחישה וניסיתי לשמור על קור רוח ללא הצלחה.
עיניו הירוקות שהתבוננו בי היו עייפות מישום מה.
"ליאה" הוא עירסל את פניי בידיו והניח את מצחו על מצחי בעצימת עיניים.
"תפסיקי לשגע אותי" הוא אמר בקושי כשאנחה כבדה יצאה מפיו, היא כאילו הבהירה שהוא כבר לא יודע מה לעשות איתי...וזה בדיוק מה שחשבתי לגביו.
"איידן" עצמתי גם אני את עיניי בייאוש אך הפעם זה לא היה בגללו אלא בגלל הלב האידיוטי שלי.
אחרי זמן שהרגיש כדקות ארוכות הוא פתח את עיניו והפעם הוא לא הסתכל על עיניי.
המרחק בינינו המשיך להצטמצם והוא כמעט סגר אותו עם שפתיו.
ידעתי מה יקרה אם אני לא יעצור אותו ולכן דחפתי אותו ממני במהירות, בורחת כשליבי הסורר ממשיך לדפוק.

במשך רוב היום התחמקתי ממנו ואפילו הברזתי בפעם הראשונה משיעור או שניים או אולי חמש?
למזלי האחות נתנה לי לבלות את רוב היום בחדר שלה כי היא ידעה שאני לא ינסה להתחמק מהלימודים שלי סתם, מה שהיא לא ידעה זה שלא מהלימודים שלי אני מנסה להתחמק.
השעה האחרונה הייתה מיועדת לחזרות למחזה אך גם ממנה התכוונתי להבריז...אני לא יכולה ליראות אותו...לא עכשיו.
קאי כבר התחיל לחזור לבד הביתה מאחר ותפסו כבר את המטרידן שדיברו עליו בחדשות.
התקדמתי בשקט במסדרון לכיוון היציאה של בית הספר כדי לחזור כמה שיותר מהר הביתה.
"ליאה לאן את הולכת?" קולו של המנהל עצר אותי והסתובבתי אליו בחיוך...לעזעזל איתו.
"הביתה" ניסיתי להישמע כמה שיותר משכנעת אך זה לא עבד עליו, ברור שהוא יודע מתי החזרות מתקיימות.
"אז מזל שנפגשנו כדי שאוכל להזכיר לך, מחכים לך באולם לחזרות" הוא החזיר לי חיוך והתחיל להתקדם לכיוון האולם, שולח לי מבט האומר לעקוב אחריו.

בגרירת רגליים הלכתי אחריו למרות שכול רצוני באותו הרגע היה לברוח...לברוח כמה שיותר רחוק מהצרה הזאת שנקראת איידן.
הוא פתח את דלת האולם ואני ניסיתי להתחבא מאחוריי גבו, יודעת שהאחד שאני מנסה להתחמק ממנו יהיה שם.
"אני שמחה ליראות שהחלטת להצטרף אלינו ליאה" המורה עמדה קרוב לבמה עם שילוב ידיים וזעף מובהק בעינייה.
אף פעם לא גרמתי לבעיות ובטח שלא עיצבנתי את המורים סתם לכיף שלי אך באותו הרגע לא היה לי אכפת, רק רציתי להימנע מקשר עין עם איידן.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי מי הוא היה, אומנם הוא עזר לי מלא אבל זה היה רק בגלל הפסקת האש, זה לא שינה את העובדה שהוא הרס את החלום שלי והתנהג כמו מניאק אמיתי ברוב השנים שלי בבית הספר הזה.
המנהל יצא בהנדת ראש, משאיר אותי חשופה לכול הפרצופים שהביטו בי עכשיו...כולל איידן.
"קדימה ליאה התעקבנו מספיק, עכשיו אנחנו נעבוד על סצנה מספר 22 כשרומיאו ויוליה מבקשים מהכומר לחתן אותם בסתר"
עליתי לבמה בלי הטקסט הפעם כי כבר הספקתי לשנן ולזכור את רוב השורות של הסצנה הזאת.
איידן והשחקן שמשחק את הכומר עלו גם הם ועדיין לא העזתי להביט בו.

"אוקיי מתחילים את הסצנה בעוד..." קולה של המורה לדרמה נשמע באוזני והתכוננתי להתחיל את הקטע.
"3..2..1..אקשן"

איידן אחז בידי והייתי צריכה לעצור את השתנקות ההפתעה שאימה לצאת מפי.
לבשתי על עצמי את דמותה של יוליה וחייכתי לעברו, זה לקח כמעט את כול כוח הרצון שלי בשביל לא לנתק את קשר עיניי מעיניו.
"רומיאו מונטגיו ויוליה קפולט אם ימצאו אותכם כאן שניכם תוצאו להורג" השחקן ששיחק את הכומר אמר בדרמתיות מעושה ואיידן ניתק את קשר עיניו ממני, שולח מבט נחוש לכיוון הכומר.
"אנחנו רוצים שתחתן אותנו" מיהרתי להנהן כתגובה לדבריו לאחר שחלמתי כמה שניות, להיות כול כך קרובה אליו שיבש לי את המחשבה.
"אתם מבינים שאם הדבר הזה יתגלה, העתיד של שניכם יהרס?" הכומר העביר את מבטיו ביני לבין איידן ומיהרתי לומר את שורתי אחריו.
"אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון" הצעד שאיידן עשה אחר כך הפתיע אותי שוב, כשהוא הרים את ידיו ואחז בלחיי בעדינות, משרטט עיגולים דימיונים עליהן.
עיניו הביעו רגש שלא הצלחתי להבין, לפחות לא באותו הזמן וזה הזכיר לי את הרגע שחלקנו
בקיר רק שהפעם לא יכולתי לברוח...הוא בהחלט היה שחקן טוב.
"בסדר, אני יתפלל שהאיחוד בניכם יביא שלום ולא חורבן, מי יתן והאהבה שלכם תגיע ללבבות הוריכם" הכומר שיפשף את מצחו בעייפות מעושה ואז שמעתי את המורה צועקת קאט אבל לא הצלחתי להתנתק ממבטו החודר של איידן, עיניו הירוקות המשיכו לבחון אותי ואני מצאתי את עצמי עושה את אותו הדבר.

"ליאה? איידן?" קולה של המורה היה עכשיו קרוב כול כך ורק אז הצלחתי להשתחרר מעיניו ומאחיזתו על לחיי.
אני לא מאמינה, כנראה שהיינו ככה גם אחרי שהמורה אמרה קאט ולא שמנו לב?
צילצול טלפון קטע את מחשבותיי והסטתי את ראשי כדי לגלות שמקור הרעש היה הטלפון של איידן.
הוא הסתכל מעט על המסך ועיניו התרחבו במעין הפתע כשהוא ראה כנראה את השם, רציתי להתערב ולישאול אותו מי זה אבל בסוף וויתרתי.
הוא ירד מהבמה כשהוא מבלגן את שיערו בידו ומבלי לבקש רשות מהמורה, יוצא מדלת האולם לבחוץ כדי לענות לשיחת הטלפון.
המורה נתנה לנו בעקבות זה הפסקה ואני כמו טיפשה מצאתי את עצמי מתחבאת ומצוטטת
לשיחה שלו במסדרון מרוב סקרנות.

"איפה זה הפעם?" שמעתי את קולו הנמוך מדבר לאדם שנמצא בצד האחר של הטלפון.
"אהה זה במקום הרגיל" חיוך קטן התפרס על פניו אבל מה שעיניין אותי וגרם לי לצוטט לו היה המבט בעיניו, הוא היה...
"מסוכן? אל תגיד לי שעכשיו החלטת לדאוג, אחרי כול הזמן הזה...חוקי או לא אני אהיה שם כמו תמיד" מחשבותיי נקטעו בגלל תשובתו של איידן.
זה לא היה נראה שהוא מדבר עם מישהו זר דווקא ההפך, לפי דעתי זה היה מישהו שהוא הכיר דיי טוב אז למה היה לו את המבט הזה בעיניים? מבט זהיר שמהול בסכנה...הרגשה רעה התחילה לאט לאט לטפס במעלה גבי.
"אל תשווה אותי ללוזר הזה, הוא בבית חולים עכשיו בגלל שאין לו כישרון כמוני" השחצנות נטפה מקולו ואני ללא רצוני התחלתי לדאוג, זה היה יותר מידי רציני בשביל שאני פשוט אקום ואלך.
אם רק הייתי שומעת את מה שהבנאדם בצד השני של הטלפון אומר יכולתי להבין על מה הם מדברים אך הייתי רחוקה מידיי.
מישהו שהוא מכיר מתקשר אליו בקשר לעיניין מסוכן ולא חוקי שהוא יכול להיפצע בו?

מה לעזעזל אתה מתכנן איידן?

......
טוב זה הפרק להיום וסליחה שלוקח לי הרבה זמן לעלות את הפרקים פשוט אנחנו דיי מתקרבים לסוף.
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ולתגובות ;) :) ;)