לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 3

הגעתי הביתה כשרגשותיי עדיין לא נרגעו.
איך אני אמורה לקבל את זה שמעכשיו כול פעם שאני ילך לאסוף את קאי מהחוג שלו אני יצטרך לפגוש גם את איידן.
אנחה עמוקה יצאה מפי וקאי הפנה את מבטו לכיווני מנסה להבין מה גרם לכך.
"קרה משהו ליאה?" אימי שאלה בעודה יוצאת מהמטבח ואני עזבתי את ידו של קאי כדי ללכת לחבק אותה.
אני בנאדם של חיבוקים, אן ותום יכולים להעיד על כך ואפילו קאי שסבל דיי הרבה מכמות החיבוקים שנתתי לו ביום למרות שהוא מעולם לא התלונן.
"אני סתם מתפנקת" מילמלתי לכתפה בעייפות.
באותו הרגע הרגשתי ידיים קטנות נכרכות מאחוריי וסובבתי את מבטי כדי לגלות שקאי גם הצטרף לחיבוק.
"מה? עכשיו זה חיבוק משפחתי" הוא חייך את החיוך המתוק שלו ואני התאהבתי עוד הפעם מחדש.

כשהשתחררנו אמא התחילה להכין פירה ושניצל, האוכל האהוב עליי ואני הלכתי לעשות את שיעורי הבית שלי עד שתסיים במלאכה.
כתבתי בזריזות את התשובות על הדף וצחקתי קצת מכמה קלות הם היו...טוב בכול זאת התכוונתי להגיש מועמדות לבית הספר למצויינות בגיל צעיר כול כך.
החלום שלי שעד היום לא התממש והכול בגלל גחמה לא ידועה של ילד ביסודי.
עד היום אני לא מצליחה להבין מה זה נתן לאיידן לראות אותי שבורה או שאולי הוא תמיד היה בנאדם כזה שנהנה מהסבל של אחרים, אני לא מתקשה להאמין בכך זה בטוח.
אבל עדיין הייתה לי תקווה, אבא שלי שנפטר כשעוד הייתי בת 8, השאיר יומן שבו היה כתוב את כול מטרותיו וחלומותיו.
כתור ילדה הוא היה מספר לי באיזה מדינות הוא היה ובאיזה הוא רוצה לבקר אך מאז שחלה גופו היה עדין מידי והוא לא יכל לטוס עם אמא יותר.
אם אתם שואלים למה יש רווח שנים כזה גדול ביני לבין קאי זה בגלל שהיו לאמא שלי סיבוכים אחריי הלידה שלי ולקח זמן עד שהיא יכלה להביא עוד ילד.
קאי לא זכה להכיר את אבא שלנו, הוא נפטר לפניי שאמא הספיקה ללדת את קאי.

אחריי מותו של אבי הבטחתי לעצמי שאני ילך בדרכו, זה בעצם למה רציתי ללכת לבית הספר למצויינות ואז לאוניברסיטה שהוא רצה ללכת אליה אבל לא יכל בגלל שהוא הקים משפחה וחלה עוד לפניי שהספיק.
קלטתי שמחשבותיי נדדו למקומות אחרים יותר מידי זמן כשאמא קראה לי מלמטה כדי לאכול ארוחת ערב.
פתחתי את דלת חדרי והסתכלתי על הגיטרה שלי שנייה לפני שיצאתי לגמריי.
מוזיקה לקחה חלק גדול בחיים שלי כשאבא שלי עוד היה בחיים, היינו הולכים למחנאות ומנגנים ליד המדורה, שרים שירים ואוכלים מרשמלו.
היום אני כבר לא מנגנת או שרה, הזיכרונות מהתקופה שבה הוא היה עוד איתנו כואבים מידי.
אחרי שסיימתי לאכול ובטני כבר הייתה מלאה עליתי להתקלח במהירות כדי להניח סוף סוף את ראשי על הכרית אחרי היום הארוך שעברתי שכולו לצערי כלל פגישות עם איידן בכול מקום.

אחרי המחשבות המרובות שהתרוצצו בראשי עיניי הרגישו כבדות והרגעתי את מוחי כדי להיכנס לשינה עמוקה.
קרני השמש ביום למחרת ניכנסו דרך חלוני והעירו אותי לפניי השעון מעורר, גורמות לי לקום ולהתחיל להתארגן.
הגעתי לבית הספר מוקדם וניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור על מה שלא הבנתי בשיעורים הקודמים.
ניכנסתי לכיתתי והתיישבתי במקומי שוקעת עמוק כול כך בלימודים שלי שכמעט ולא שמתי לב לתזוזה מהמושב שמאחוריי בקצה הכיתה.
סובבתי את ראשי באיטיות כדי לגלות את איידן ישן בשלווה, היינו באותה השורה בצד השמאלי ליד הקיר ומול הלוח, הוא מאחור ואני מקדימה...
מרוב שהופתעתי הייתי צריכה להחזיק את ההשתנקות שכמעט ברחה מפי בין שני ידיי.

למה שהוא יהיה בבית הספר כול כך מוקדם? וישן כאן? הוא הריי שונא לימודים ולהיות בכיתה בכללי ואם הוא כבר נמצא אז הוא מפריע.
התקרבתי בשקט לכיוונו מסתכלת על פניו הישנות, מי שיראה אותו ככה עכשיו יכול לטעות ולחשוב שהוא מלאך אבל אני יודעת מה האישיות האמיתית שלו מתחת לכול היופי הזה, שטן במסכה.
ואפילו אני לא יכולתי להכחיש את היופי שלו למרות ששם זה נגמר...יפה מבחוץ ושד מבפנים.
רציתי לנצל את העובדה שהוא ישן כדי להחזיר לו על העוגה שזרק בפרצופי ולכן לקחתי את בקבוקי בשקט מתיקי והתקדמתי לכיוונו שוב על קצות אצבעותיי.
לא האמנתי שהמחשבה שיהיה חבל להעיר אותו עברה במוחי, הזכרתי לעצמי מי הוא ומה הוא עשה לי ומיד חיוך עלה על פניי...זמן הנקמה.

מעולם לא ראיתי מישהו עם אינסטינקטים כמו שלו כי ברגע שידי התקרבה כדי לשפוך את בקבוק המים על ראשו הוא תפס אותה וגרם לבקבוק ליפול ולהישפך על הריצפה.
אומנם הוא רק התעורר משינה אבל ראיתי את הזעם בעיניו.
גבי הוטח במהירות על הקיר וידו אחזה בידיי בחוזקה, לא מתחשב אם כואב לי או לא.
"מה נראה לך שאת עושה?" קולו היה נמוך ורציני לעומת שאר הפעמים שהשתעשע עם המורות.
"נוקמת בחזרה" חייכתי חיוך צבוע לכיוונו ובשלב הזה לא ידעתי מה הוא היה יותר...עייף או כועס.
"שכל, אל תנסי אותי, אומנם אני לא מרביץ לבחורות אבל את לא כול כך נחשבת לאחת" הוא ירק את המשפט הזה כאילו הייתי רק חרק בדרכו.
"תשחרר" ניסיתי להעיף אותו ממני אבל הוא רק הצמיד את פרצופו קרוב יותר אליי.
"ואם לא באלי" חיוך זדוני התפשט על פניו וזה גרם לי לרצות לדפוק לו אגרוף בפרצוף אך ידיי לא יכלו להשתחרר מאחיזתו.
"מה חנונית כמוך יכולה לעשות?" הוא החזיק את סנטרי והרים אותו בידו הימינית, מכריח אותי להסתכל בעיניו הירוקות.

אני בטוחה שעיניי שיקפו את השנאה שחשתי כלפיו כי זה היה הדדי...אני שנאתי אותו בדיוק כמו שהוא שנא אותי.

.....
טוב אז כמו שאמרתי אני ישתדל להעלות את הפרקים בתדירות גבוהה יותר ובקשר ליחסים בין ליאה ואיידן הם רק הולכים ונהיים יותר מעיניינים אז מקווה שתאהבו.
ומחכה ללייקים ולתגובות שלכם על הסיפור :);) :)