לחצות את הקו || Cross The Line

אפילוג

נקודת מבט איידן:

פתחתי את עיניי שהסתנוורו מהשמש שהפריעה למנוחתי וגיליתי שליאה כבר לא שכובה לידי...יכולתי להישבע שהיא נרדמה בין זרועותיי אתמול בלילה.
היה מוזר לישון שוב במיטה שלי אחריי שבוע שלא הייתי בבית כי התנחלתי אצל ליאו.
אני חייב לומר שרצף האירועים שקרה היה בלתי צפוי בעליל, לא חשבתי שליאה תבוא לחפש אותי ובטח שלא תתוודא בפניי שהיא אוהבת אותי גם... זה היה חלום שלא חשבתי שיכול להתגשם.
ידעתי שאני מטורף עליה עד מעל הראש ובאמת שרציתי להתרחק ממנה לטובתה...הריי רוב הצרות שהיא חוותה במהלך השנים שהכרנו קרו בגללי, אבל לא משנה כמה ניסיתי להתרחק תמיד מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר אל החיוך השובב שלה, אל הלחיים האדומות שלה כשהיא מובכת או אל השפתיים הורודות והבשרניות שלה כשהן בין שלי.
מעולם לא הרגשתי רכושניות כזאת כלפיי מישהי, אהבתי שאף אחת לא כובלת אותי ושאני חופשי לעשות כרצוני...עד שהפה החצוף שלה הגיע ועצר אותי.
רק עכשיו אני מבין שמעולם לא אהבתי כמו שאני אוהב אותה, היא מצאה את דרכה אל ליבי ולא שיחררה ואני גם לא רוצה שהיא תשחרר.
לא חשבתי שהיא תסלח לי אחריי שהרסתי את חלומה, הייתי בטוח שאקבל ממנה לנצח יחס של שנאה וזעם טהור אבל טעיתי.
מה שכן...בחיים לא יהיה לי נמאס ממצבי הרוח המשתנים שלה ודיי תהיתי לעצמי לאן היא יכלה ללכת בשעה כול כך מוקדמת.
תכננתי להפתיע אותה בארוחת בוקר במיטה אבל מישום מה היה לה משהוא חשוב יותר מלישון...לא שאני מבין איך זה הגיוני.

אחרי שסיימתי להתארגן הלכתי לחדרה של מנור...מבולגן בדיוק כמו שחשבתי, היא מזכירה לי את ליאה בכול כך הרבה מובנים שלפעמים זה מפחיד אותי כמה הם דומות.
"עוגיפלצת קומי את מאחרת" משכתי את הכרית שהונחה תחת ראשה והטחתי אותה בפניה הישנות בשלווה.
"אל תקרא לי עוגיפלצת" היא מילמלה בעצימת עיניים, שיערה היה מבולגן ואני גיחחתי בשקט.
"אז קומי, אלא אם כן את רוצה שאני אקרא לעוזר שלי שיעיר אותך?" שריקה אחת זה כול מה שהיה צריך כדי שברונקו יבוא בסערה ויקפוץ על גופה הקטן...הצחוק שלי הגיע לכול חללי הבית זה בטוח.
"היי לא...דיי...ברונקו...רד ממני..." היא ניסתה להילחם בו ללא הצלחה ואני הבנתי שעשיתי את שלי כי היא לבסוף קמה בעצבים מעושים לשירותים, ממלמלת לעצמה 'חבורה של מעצבנים'.
"תמיד אפשר לסמוך עלייך אה חבר?" שאלתי את הכלב שישב מולי בקישקוש זנב, אני נשבע שהוא יכול להבין אותי.
אחרי כמה סידורים אחרונים נסעתי לבית הספר ובראשי תיכננתי בדיוק מה אעשה כשאראה אותה שוב, היא יכלה להעיר אותי לפני שהיא הלכה אך היא לא עשתה זאת ולכן היא תישא בתוצאות.

התוכניות שלי הלכו לטימיון כשגיליתי שהיא לא הגיעה לשיעור הראשון או השני.
ברור שהתעצבנתי מעט אך עוד יותר הסתקרנתי לגלות לאן הילדה הזאת הלכה מבלי לספר לי שום דבר.
ארוחת הצהריים הגיעה וחוסר סבלנותי רק גדל וגדל, ישבתי בשולחן הקבוע שלי והרעש שסבב אותי לא הפריע לי בכלל.
כמובן שהחבר חמום המוח שלי רון ידע בדיוק איך הרגשתי כלפיי ליאה, אז הוא לא הפסיק לתשאל אותי לגביי הימים האחרונים שעברו...לא גיליתי לו כלום כמובן כי לא ידעתי אם זה מה שליאה רוצה.
ובנתיים כשאני מתחשב בה פה היא נעלמת.
דלת חדר האוכל נפתחה ובשנייה תשומת ליבי הייתה שלה, עיניי הדבש שלה היפנטו אותי שוב פעם מחדש ושיערה החום והגולש השתרך מאחוריה בגלים.
ניערתי את ראשי והתאפסתי על עצמי, זה לא הזמן להתפעל ממנה ככה... אתה אמור לכעוס!נזפתי בעצמי.
במקום להתיישב לידי כמו שציפיתי שתעשה, היא הלכה לכיוון שולחנם של תום, הארי ואן... מתעלמת ממבטי שעקב אחריה, מה היא מנסה לעשות?
ברור שהייתי עצבני, אפילו רותח מזעם הייתי אומר אבל אז הסתכלתי על לחייה האדומות.
הן היו נראות בדיוק כמו ברגע שנישקתי אותה בפעם הראשונה כשהצמדתי אותה לקיר בלי יכולת לזוז.
היא ידעה שאני מסתכל עליה, היא התעלמה ממני בכוונה אך לחייה הסגירו אותה מיד.