לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 19

"תנשקי אותי"

לא האמנתי למשמע אוזניי ולכן התגובה הראשונית לדבריו הייתה לחייך ולהביט בו בהלם.
"אתה צוחק נכון?" ניסיתי לחפש איזשהו רמז של ציניות בפניו אך לא מצאתי דבר.
"אין לך מושג כמה אני רציני" המרחק בינינו הלך וקטן עם כול שנייה שעברה ויכולתי להרגיש את הלב המסכן שלי מנסה לצאת ממקומו, אם המצב הזה ימשך אני לא בטוחה שאצליח להחזיק מעמד.
"ראיתי את שורת הבחורות שפנו אלייך בתחרות, למה שלא תבקש מהן?" גילגלתי את עיני בהסח דעת והפנתי את ראשי הצידה, מציעה חלופה למצב שנקלעתי אליו.
"למה? את מקנאה?" חיוך זחוח ומתגרה הופיע על פניו ואני ממש רציתי למחוק לו אותו מהפרצוף.
"ממש לא" ניסיתי לדחוף אותו רחוק ממני אבל הפעם שלא כמו בפעמים הקודמות, לא הצלחתי...
הוא אחז בידי ואני הרמתי את עיני אליו בתיהייה מה הוא מתכנן עכשיו.
"טוב אני מניח שהבקשה שלי תיהיי לך דיי קשה בהתחשב בזה שמעולם לא היה לך חבר" ראיתי שהוא ניסה לעצבן אותי ורק אלוהים יודע כמה רציתי להסתים אותו באותו הרגע...

עיניו הירוקות משכו אותי אליהן ולפניי שהייתה לו ההזדמנות להגיב, תפסתי בקולר חולצתו והטחתי את שפתיי על שפתיו.
יכולתי להרגיש את ההפתעה מגופו והייתי גאה בעצמי כול כך, עד שהכול הסתבך...
כשניסיתי להוזיז את ראשי לאחור ולהפסיק, הוא אחז בעורפי וקירב אותי אליו יותר.
הוא העמיק את הנשיקה ואני ניסיתי להדוף אותו ללא הצלחה, זה לא היה אמור לקרות.
ידעתי שלא הייתי אמורה להרגיש ככה...להרגיש שזה מה שרציתי לעשות כול הזמן הזה...
שפתיו היו תובעניות והרגשתי איך חום גופי עולה בהדרגה, הירח היה מעלינו בשיא זריחתו אך לא יחסתי אליו חשיבות כשעיניי היו עצומות בחוזקה, כאילו שזה מה שיציל אותי עכשיו- שאני יקום במיטה שלי ויגלה שזה רק חלום.
שלחתי את ידיי קדימה כדי להדוף אותו אך לא משנה כמה ניסיתי, זה לא עזר...
"איידן חכ..." מילמלתי אך הוא קטע אותי ולא עצר לבקשתי, במקום זאת הוא נשך את שפתי התחתונה והבריש את לשונו על שפתיי ברעבתנות.
יכולתי להרגיש בחיוכו כשהשתנקתי בהפתעה ונסגתי לאחור, כמעט נופלת מחוסר הכוח ברגליי אך הוא לעומתי פעל בהתאם והשעין אותי על הקיר, תופס בידיי בין שני צידי ראשי כדי שאפסיק להתנגד לו.
שפתיו המשיכו לנוע על שלי וחזהו נצמד אליי, גורם לי להרגיש את גופו המוצק מקרין גלי חום שהציפו את שנינו, ליבי השתולל בחזי ובאמת פחדתי שהוא ישמע אותו באותו הרגע.
זה היה כמו סם ממכר ולא ידעתי איך לגרום לו להפסיק לפניי שיהיה מאוחר מידי...בשבילי.

כשהתנתקנו מתשנפים וסמוקים, הוא שיחרר את ידיי.
עוד לפניי שעיקלתי את המצב, ניצלתי את ההזדמנות וסטרתי ללחיו... חלש ממה שרציתי.
תחילה הוא היה מופתע אך כשהוא הביט שוב על מצב פניי האדומות ידו הונחה על מקום הפגיעה וחיוך מרוצה נפרס על פניו.
"אני שונאת אותך" גימגמתי בקושי ונראה שתגובתי רק הרחיבה את חיוכו.
לפניי שהוא הספיק לומר משהו נוסף השארתי אותו מאחוריי, הולכת במהירות לכיוון התחנה הקרובה ולא מסתכלת לאחור כשאני מגיעה ועולה על האוטובוס הראשון שנקרה בדרכי.
לא האמנתי שחלפה בי המחשבה שאי פעם אוכל לסלוח לו על מה שהוא עשה לי.
שנאתי אותו כול כך... אבל מה שבאמת שנאתי ולא רציתי להודות בו, זה הצד בי שכן רצה אותו וכן אהב את הנשיקה הארורה.
משהו השתנה בינינו את זה כבר ידעתי מזמן, עוד מלפני הנשיקה. הגבולות והקווים שהיו בינינו התחילו להטשטש ואני זאת שהייתה צריכה לשים לב ולהפסיק לפניי שיהיה מאוחר מידיי אבל לא עשיתי את זה.
נתתי לעצמי להיכנס למשחק שאיידן אירגן בכבודו ובעצמו ולא התנגדתי או אפילו חשדתי בכוונות שלו.

'הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד' משפטו של הארי הידהד במוחי וניסיתי להדחיק אותו ללא הצלחה, אבל למה כול כך פחדתי מהמשפט הזה?  כי התאהבתי באיידן? או כי פשוט לא הייתי מסוגלת לסלוח על מה שקרה בעבר?
כשהגעתי לבית שלי הופתעתי לגלות אותו ריק לגמריי, קאי לא היה במיטה שלו ואמא שלי בכלל לא הייתה בחדר שלה.
השעה הייתה מאוחרת וכשפתחתי אחריי הרבה מאוד זמן את הטלפון גיליתי מלא הודעות ושיחות שלא נענו מאמא שלי, מתום ומאן...
אחרי דיפדוף מהיר בהודעות שהשאירו לי, הגעתי למסקנה שעליי ללכת למקום העבודה של אימי בבית החולים הקרוב אך עדיין לא הבנתי למה כי אף אחד לא טרח לכתוב את הסיבה.
בית החולים היה שומם בשעה המאוחרת וריח התרופות מיד הגיע לאפי.
אף פעם לא אהבתי בתי חולים, הם הזכירו לי את התקופה שבה אבא שלי עדיין היה בחיים וניסה להאחז בהם ללא הצלחה.
הלכתי לכיוון הקבלה ושאלתי את המזכירה הנחמדה היכן אמא שלי.
היא נתנה לי את מספר החדר 14B בקומה השנייה ושלחה מבט מלא רחמים לכיווני לפניי שהיא המשיכה בעבודתה במחשב.
הרגשה רעה התחילה לכרסם בי וניסיתי לשמור על חיוביות כמה שרק אפשר אך כשעמדתי מול הדלת המדוברת, יכולתי להרגיש את הלב שלי מתכווץ באימה.

הדלת חרקה כשפתחתי אותה באיטיות ומיד 3 ראשים מוכרים קפצו מולי, אמא, אן ותום.
"איפה היית!" הכעס נשמע בקולה של אימי ועינייה היו אדומות מבכי...מה הולך כאן?
ההבנה נחתה עליי כשנזכרתי בשקר שסיפרתי לה כשיצאתי מהבית, 'אני הולכת לישון אצל אן'.
בטח היא כבר עלתה על השקר כי אן עמדה לידה, גם היא הייתה מעט כעוסה כנראה בגלל שלא ידעתי אותה לאן התכוונתי ללכת.
"זה לא דבר שצריך לדאוג לגביו, עכשיו מישהו יכול להסביר לי למה כולם כאן?" אמרתי בטון רך שהרגיע את אמא שלי אבל לא עד הסוף.
"ג'סי התקשרה אלינו כשהיא חיפשה אותך וכששמענו מה קרה לא יכולנו שלא לבוא" אן הסבירה כשאני שמה לב שגם היא בכתה.
אן ותום תמיד היו חלק מהמשפחה שלי אז התחלתי להילחץ כששניהם היו עם אמא שלי בבית החולים באמצע הלילה כי זה אומר שמשהו קרה...
ואז זה הכה בי, הדמות הקטנה שלו שוכבת בפינה במיטה הלבנה של בית החולים, כשצינורות מחוברים אליו ומחשב סופר את קצב פעימות ליבו.
התקדמתי ברעד למיטה שלו וכשסוף סוף זיהיתי את גופו של אחי הקטן שוכב שם, הידיים שלי עלו וכיסו את פי בהלם והדמעות התחילו לרדת מעצמן...

"מה קרה לו?" לחשתי כשמחנק עלה בגרוני ולא הצלחתי להתנער ממנו.
"הוא התמוטט, הרופאים עדיין לא גילו מה יש לו" אמא שלי עמדה לצידי וחיבקה אותי בצער.
תום התקדם ונעמד בצידה השני של המיטה בעוד שאן נעמדה לצידי ולחצה את ידי בעידוד.
"הכול יהיה בסדר" המילים האלו יצאו מפיו של תום אבל היה לי קשה להאמין בהן...
אולי כי לא רציתי את התקווה הזאתי...לא רציתי לקוות ואז לחוות את הכאב הזה שוב פעם מחדש, הכאב בלאבד בנאדם אהוב...
איבדתי כבר את אבא שלי, לא רציתי לאבד גם את אחי הקטן...

........
טוב סורי שהשארתי אתכם במתח אבל הינה הפרק שכולם חיכו לו פלוס הפתעה קטנה בסוף-אל תהרגו אותי.
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות :) ;) :)
ושוב מזכירה לא להרוג אותי...ביי