לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 20

איבדתי כבר את אבא שלי, לא רציתי לאבד גם את אחי הקטן...
הלילה שבילינו בבית החולים היה ארוך ואני ואמא שלי לא הסכמנו שאן ותום יפספסו לימודים בגלל זה אז היא הקפיצה אותם לבית כמה שעות אחרי שאני הגעתי לבית החולים.
ישבתי בכיסא עץ קטן ליד קאי המונשם וזה דרש כול טיפת כוח של מאמץ לא להתחיל לבכות שוב פעם מחדש, מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה...חיוור, כחוש ובלי האנרגיה שתמיד עוטפת אותו.
אמא שלי ואני כמעט השתגענו כשלרופאים עדיין לא הייתה תשובה.
כששעת הצהריים הגיעה והשמש ביצבצה מהחלון, מנור וקרוליין נכנסו דרך הדלת כשפרחים בידיהם.
לא הייתי מסוגלת לעוד סבב של מבטי רחמים אז התקדמתי ליציאה אך התנגשתי בדרך במשהו מוצק שחסם את דרכי.

ראשי הורם למעלה באינסטינקט וכשראיתי את עיניו הירוקות של איידן, לא ידעתי למה הרצון לבכות שוב בער בי כול כך. עקפתי אותו בראש מושפל ויצאתי מהחדר, מתרחקת לכיוון הספסלים בקצה השני כשאני יודעת שהוא עוקב אחריי.
התיישבתי באפיסת כוחות במקומי והוא כאילו מחכה את תנועותיי עשה כמוני.
"את בסדר?" אם עוד בנאדם אחד ישאל אותי את זה אני נשבעת שאני יקפוץ מהחלון.
"למה אתה כאן?" אנחה כבדה יצאה מפי והתעלמתי משאלתו בכוונה, לא היה לי כוח לכלום ובטח שלא לכול הרגשות שהוא עורר בי.
"דאגתי לך" שלחתי מבט עטוף הלם לעברו והרגשתי איך ליבי מתחמם מדבריו.
אם רק הייתי יכולה לשלוט בדבר המזורגג הזה הכול היה הרבה יותר קל ופשוט בשבילי.
מיצמצתי כמה פעמים כשהרגשתי גוש דמעות מאיים לפרוץ החוצה, כאילו שבכי יעזור עכשיו לגלות מה פוגע באחי הקטן...
"אל תסתבך בעיניינים שלא שלך" מיחיתי דמעה סוררת שזלגה במורד לחיי אך לצערי היו עוד כמה אחדות שבאו אחריה.
"אני כבר מזמן הסתבכתי עד מעל הראש איתך" למרות שבקושי רב החזקתי את דמעותיי, כשהוא מחה אותן אחת אחריי השנייה לא יכולתי יותר ונתתי לעצמי להתפרק מולו.
וכך שנינו ישבנו בספסל בית החולים כשהוא עוטף את כתפי ומצמיד את ראשי אל חזהו בחיבוק מנחם ובמילים מרגיעות.

כשמנור וקרוליין יצאו מהחדר קמנו שנינו לכיוונם וכמו שחשבתי גם מנור בכתה לא מעט.
אמא שלי לא הרשתה גם להן להישאר ללילה למרות ששתיהן רצו.
אמא שלי היא אישה חזקה מאוד ואפילו היא לא אוהבת שרואים אותה נשברת אז יכולתי להבין אותה.
מנור וקרוליין נפרדו ממני בחיבוק ובהבטחה שיבואו מחר לבקר שוב אך איידן היה האחד שלא זז ממקומו,
עומד לצידי בשקט שלא אופייני לו כנראה מחכה לרגע שאשבר שוב, מצחיק שכול מה שהיה צריך לקרות כדי ששנינו נסתדר זה שאחי יכנס לבית חולים...וזה קצת עצוב תאמת.
אבל לא התכוונתי לתת לו לראות אותי נשברת שוב, זאת הייתה טעות שלא תחזור על עצמה יותר...הוא פשוט מרחם עליי כמו כול השאר.
"אתה צריך ללכת" הזכרתי לו כבדרך אגב והפנתי את ראשי לכיוונן של מנור וקרוליין שחיכו לו ליד המעלית.
"אני לא רוצה להשאיר אותך כאן לבד" עוד דפיקת לב נשמעה בחזי ואני מיהרתי להתעלם ממנה.
"אתה לא צריך לדאוג, אמא שלי כאן אני לא לבד" תרצתי בקול רועד וידו הונחה בעדינות על חיי כשהוא בוחן אותי עם עיניו הירוקות.
"תתקשרי אליי אם קורה משהו" הרצינות הוקרנה ממנו בגלים ומעולם לא ראיתי אותו ככה.
"בטח" מיהרתי לשקר כדי שהוא ימשיך בדרכו, אני לא יכולה להסתמך עליו שוב...לא עכשיו ולא אף פעם.