"אנחנו צריכים לדבר" שילבתי את ידיי ונעמדתי מולו, לקח לו בדיוק שנייה להתעשת עד שהוא הגיב כמוני, נעמד מולי בכול הדרו כאילו לא מבין מעין צצתי.
"אין לנו על מה" הוא השיב, שולח לליאו מבט והוא הוציא אנחה כבדה...ממלמל 'זה הדירה שלי' כשהוא סוגר את הדלת ומשאיר את שנינו לבד.
"אהה כן? אז אולי נדבר על העובדה שאתה מתעלם ממני? או שלא הגעת לבית ספר כבר שבוע ואמא שלך לא מפסיקה להתקשר אליי בדאגה..." נראה שהוא הבין את דבריי אך סירב לקבל אותם...הוא התקרב עוד צעד לכיווני ואני לא התרחקתי בתגובה כהרגלי.
"היא לא הייתה צריכה להתקשר אלייך" קבע בהירהור, הוא עיצבן אותי ממש ועדיין כול מה שרציתי לעשות באותו הרגע היה ל...
"היא דואגת לך, גם מנור דואגת לך וגם אני" מילמלתי בין שפתיי וזה תפס אותו ללא הכנה.
"אני לא צריך את הדאגה שלכן" הוא התרחק ממני אך אני תפסתי בידו.
"למה אתה מרחיק אותנו ממך? הסכנה כבר חלפה" בתחינה ניסיתי לקרוא את עיניו אך הן לא גילו לי כלום.
"כי כול מי שמתקרב אליי נפגע בסוף, תראי מה קרה לך!" קולו נשמע שבור ולא יכולתי להתמודד איתו יותר, איך אני יכולה לגרום לו ליראות ששום דבר ממה שקרה לא היה באשמתו?
"אל תיקח על הפציעה שלי יותר מידי קרדיט כשאני זאת שקפצה מולך" שילבתי את ידי בכעס מעושה והוא לא נרתע, משתחרר מאחיזת ידי.
"זה לא משנה" הוא התכוון לעקוף אותי ולהיכנס לאחד החדרים אך אני נעמדתי מולו וחסמתי את דרכו לפניי שהייתה לו ההזדמנות להימלט.
"לא אכפת לי מה תעשה בהמשך" שיקרתי במצח נחושה והוא ידע את זה...
"אבל אתה חייב לי הסבר על לפחות דבר אחד" המשכתי כשעיניי מחפשות את עיניו שסירבו לפגוש בשלי.
"מה?" הוא תהה מה עוד יש לי להגיד שלא אמרתי כבר אך הוא לא ידע שאת השאלה שעמדתי לשאול אותו החזקתי בבטן יותר מידי זמן...הרבה יותר מידי זמן...שנים על גביי שנים.
"למה קרעת את תיקיית העבודות שלי? ידעת שהיא הייתה הסיכוי היחידי שלי להתקבל לבית הספר למצויינות שאבא שלי למד בו...שזה החלום שלי!" הוצאתי הכול בעוצמה כזאת שכמעט הדפה אותו אחורה ושוב פעם כול מה שעיניי ראו היה את עיניו האדישות וחסרות החרטה...
"תהיתי מתי תשאלי אותי את זה ואם לומר את האמת תיכננתי לשקר" הוא התקרב אליי בצעדים שהרטיטו את כולי ואני מצאתי את עצמי נדחקת יותר ויותר אל קיר הסלון הקרוב.
"ומה שינה את דעתך?" הוא הביט בי מלמעלה בעוד שאני נאבקתי לשמור על קשר עין כשראשי מתוח לאחור.
"את, אני כבר לא יכול לשקר לך" הוא אמר במעין שלווה ואני ניסיתי לא לחשוב שעיניו הירוקות יפות כול כך או שכול דבר שהוא עושה בעצם מהפנט.
"אתה חייב לי את האמת, לפחות את זה" אחזתי בחולצתו מחשש שהוא ינסה לברוח אך הוא רק נשאר עומד במקומו.
"אהבתי אותך מאז ומתמיד, מהפעם הראשונה שנפגשנו ועד עכשיו לא היה רגע אחד שהפסקתי" פניי ניהיו אדומות והרכנתי את ראשי במבוכה, למה הוא חייב להזכיר את כול זה עכשיו?
YOU ARE READING
לחצות את הקו || Cross The Line
Romance"תשחרר" ניסיתי להעיף אותו ממני אבל הוא רק הצמיד את פרצופו קרוב יותר אליי. "ואם לא באלי" החיוך הממזרי שלו גרם לי לרצות לדפוק לו אגרוף בפרצוף אך ידיי לא יכלו להשתחרר מאחיזתו. "מה חנונית כמוך יכולה לעשות?" הוא הרים את סנטרי בידו הימינית והכריח אותי להס...
