לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 30

"ואני אוהב אותך ליאה" כך הוא סיים את דבריו עם שמי תלוי באוויר כשפתיו פגשו את שפתיי.

גופי קפא אך התאפסתי כשעצמתי את עיניי, פעימות ליבי התחילו להאיץ כששפתיו זזו על שפתיי...החום הציף אותי והסומק עיטר את לחיי כהרגלי.
הוא העביר את אחת מידיו אל מאחורי עורפי מעמיק את הנשיקה ועם האחרת הוא צייר עיגולים על לחיי בעדינות כאילו מפחד שאשבר.
זה לא הייתה חלק מהסצנה זה בטוח! והוא אמר ליאה! לא יולה... יכול להיות שהוא התבלבל?
אך לא היה לי זמן למחשבות האלו כי הוא המשיך להעביר את שפתיו על שלי ואני לא התנגדתי לו כמו שהייתי אמורה לעשות אלא שיחררתי מלחייו ונאחזתי בשולי חולצתו, מפחדת למעוד מחוסר הכוח ברגליי.
יכולתי לישמוע את הצרחה של מנור אחותו הקטנה של איידן עד לאוזניי אך כבר לא היה לי אכפת, לא שאנחנו נמצאים על במה מול מלא אנשים ולא שאמא שלי היא חלק מהאנשים שצופים בנו עכשיו.
הוא נשך את שפתיי התחתונה, מבקש אישור להיכנס ואני התמסרתי לטעמו נותנת לו לעשות כול העולה על רוחו.
הרגשתי איך לאט לאט החושך עוטף אותנו כשהמסך נסגר ומנע משאר הקהל ליראות אותנו.

חיכוך גרון גרם לנו להתנתק בלית ברירה ושנאתי את תחושת הבדידות שעטפה אותי לאחר מכן.
כשהסתכלתי סביב קלטתי את המורה לדרמה מחסה את פיה בשתי ידיה ומסתירה שמץ של חיוך, את הארי משלב את ידיו כשחיוך ממזרי על שפתיו ועוד כמה שחקנים שהביטו בנו כאילו היינו המופע הכי מעניין בעולם.
רק אחרי שסיימתי לחקור את הסביבה העזתי להרים את מבטי לעיניו הירוקות של איידן.
שיחררתי מחולצתו והוא מלחיי, בטוחה שכול פרצופי אדום כמו עגבנייה בגלל שהחדר להט מחום?
"למה עשית את זה?" גימגמתי במבוכה, מסיטה את מבטי מעיניו החודרות כי כול הסיטואציה הייתה קשה לי מידיי לעיכול.
"ריפלקס" הוא השיב במשיכת כתפיים וחיוך צדדי כאילו לא הפריע לו הווידוי הקטן שהוא עשה מול כול הקהל עכשיו.

"איידןןןןןן" ראשה הקטן של מנור הציץ מתחת למסך או יותר נכון מהוילון שהסתיר אותנו מהקהל.
"אני לא מאמינה שלא סיפרת לי שהיא החברה שלךךךךך" היא המשיכה בפרצוף חמוץ וראשה הקטן והחמוד היה הדבר היחידי שראו כי גופה היה קטן כול כך בהשוואה לגובה של הבמה...זה דיי שיעשע.
רגע היא אמרה עכשיו חברה!
"מנור!" הוא אמר לה בטון מוכיח אך אני כבר לא הייתי איתם, הדם שעלה למוחי גרם אפילו לשמיעה שלי להיחלש וברגע של חוסר תשומת לב מצידם של איידן ומנור ברחתי מהבמה.
כבר לא יכולתי להתמודד עם כמות הרגשות שעטפו אותי, ידעתי שהמחזה הזה לא יעשה לי טוב בכלל והייתי צריכה להקשיב ללב שלי מוקדם יותר.
לא חיכיתי לישמוע את התגובה שלו כי פחדתי שהכול היה פרי דימיוני, ששפתיו לא באמת היו על שלי ושלא באמת חווינו את הרגע המדהים הזה ביחד...העדפתי לחיות ברגע המתוק הזה רק עוד טיפה.
כששיניתי בחזרה את בגדיי בחדר ההלבשה של הבנות הודתי שהצלחתי להוריד את השמלה לבד.