לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 10

"למה באת לעזור לי?" ירדתי מהאופנוע שלו עם השקיות כשהוא נעצר מול ביתי, זה היה אחריי שכיוונתי אותו לאן.
"בניגוד למה שאת חושבת אני לא אסכים שיטרידו אף בחורה ככה" הוא העביר את ידו בשיערו השטני ואני החנקתי גיחוך.
"אבל חשבתי שאתה לא מחשיב אותי כבחורה" גבותיי כווצו בחוסר אמון והוא נשאר חסר מילים, פעם ראשונה שאין לו מה להחזיר לי.
"אני לא" הוא סתר את דבריו והתניע את האופנוע שוב, גילגלתי את עיניי, ניפנפתי לו לשלום בידי מנימוס והתקדמתי לכניסת ביתי.
רק כשנכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת שמעתי אותו ממשיך לדרכו.
התקדמתי למיטתי לא טורחת להיכנס למקלחת בידעה שמחר בבוקר אני יפצה על כך במקלחת ארוכה.
לא האמנתי לאירועי היום וניסיתי להבין מה גרם לאיידן לבוא לעזור לי, הריי היינו יריבים מושבעים ולעולם לא הסתדרנו...אז למה כשהתקשרתי אליו בפעם הראשונה הוא בא לעזור לי?
הוא בטח לא רצה לסכן את הפסקת האש...קול קרא בתוך מוחי ואני הבנתי שזה היה דיי הגיוני.

כמו שניחשתי ביום שאחרי אני ואיידן חזרנו להתנהג כאילו כלום לא קרה למזלי.
לא רציתי שהטעות שלי אתמול, כלומר החיבוק שלי עם איתו יגרום לו לחשוב שמשהו השתנה...אני עדיין לא סולחת ולא אסלח לו לעולם.
מה שהוא עשה אתמול רק גרם לי להיות חייבת לו ודיי בגדול אם הייתי אומרת.
כשנכנסתי לכיתה אן כבר הייתה בכיסאה והכריחה אותי לספר לה כול מה שקרה אתמול.
לפני שהלכתי לישון היא התקשרה אליי בחזרה ואמרתי לה שזה סיפור ארוך ואני אספר לה מחר.
אתמול הייתה היומולדת של אמא שלה והם חגגו במסעדה האהובה עליה...בגלל זה היא לא הייתה זמינה.
"את ביקשת עזרה ממי!" אחריי שסיפרתי לה את כול הסיפור כשהשמטתי את החלק שבו אני ואיידן התחבקנו, הייתי צריכה לתפוס את פיה בשתיי ידיי כדי שהיא לא תיצרח עוד יותר.
"אני לא מאמינה אם רק הייתי זמינה לא היית צריכה לעבור את כול זה" היא המשיכה בעודה מורידה את ידיי מפיה, עדיין מאשימה את עצמה על כך שלא הצליחה לעזור לי אתמול אבל ידעתי שזאת לא אשמתה, היא ותום יהיו הראשונים שיעזרו לי בעת צרה...אתמול זה היה ביש מזל, כאילו אלוהים צחק עליי מלמעלה וגרם לי להתקשר לבנאדם היחידי שלא רציתי לראות.

"זה לא אשמתך, את תמיד לצידי כשאני צריכה אותך" חיבקתי אותה בחיבוק מוחץ ובכך חילצתי ממנה חיוך למרות דאגתה הרבה.
לפי מה שהיא אמרה אחריי זה כנראה שהמטרידן נתפס על ידי המשטרה ונשלח למוסד, הבשורה הזאת בהחלט הרגיעה אותי מאוד.
באותו הרגע המורה נכנסה לשיעור הראשון והתחילה ללמד.
אני בחוסר חשק קמתי מהמקום הריק של תום שהיה ליד אן והתקדמתי למקומי ליד איידן.
תום היה אצל סבא שלו ועמד להגיע היום בצהריים אך עדיין לא יכולתי לשבת במקומו כי המורה הארורה לא הסכימה לי ואני בהיותי תלמידה טובה הקשבתי לה.
איידן ישן שוב בצידו ליד הקיר של השולחן ואני גררתי את הכיסא לאחור כדי להתיישב במקומי מה שגרם לו להתעורר.
משהו בו לא היה כמו בימים הקודמים...כן הוא אולי ישן רוב השיעור כמו תמיד אבל יכולתי להשים לב שזה לא היה מתוך השיעמום של בדרך כלל...היו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים כאילו הוא לא ישן כול הלילה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב מה יכל לגרום לו להיות כול כך מותש וניסיתי להתרכז בשיעור ללא הצלחה.
"קרה משהו?" הסקרנות ניצחה אותי ולחשתי לאוזנו הימינית בידיעה שהוא ער כי פתח את עיניו לפני דקה בערך.
"לא קרה כלום וגם אם כן זה לא עיניינך" קולו היה קר ולא זהיתי את הבעת פניו, היא הייתה מלאה בעייפות, ייאוש ומעט כעס?