"עוזלי מה אתה עושה פה?" שאלתי מופתעת "שלום לך אלפי שלום לך אביגייל" אמר עוזלי. "אתם...אתם מכירים?" שאלתי מבולבלת "כן כמובן אני ואלפי חברים מאז ומתמיד" צחק עוזלי,חיוך עלה על פניו של אלפי."ואת זה אני מגלה רק עכשיו" אמרתי בציניות "אביגייל תקשיבי המלכה ואבי קרובים לכאן את חייבת להסתתר" "איך הם כל הזמן יודעים היכן אני?" שאלתי מבולבלת "אני לא יודע" ענה עוזלי "תוכלי להתחבא במערה שלנו" אמר אלפי הינדתי בראשי לחיוב ושלושתינו נכנסנו למערה. המערה היתה דיי חשוכה וקודרת,ריח של מרקים ועוגות עלה באוויר " מאיפה מגיע הריח הנפלא הזה?" שאלתי מוקסמת מן מהריח "כנראה המלך גילה שיש לנו אורחים ועוד אורחים חשובים שכאלה" אמר אלפי וקרץ.המשכנו ללכת במערה החשוכה והמפותלת עד אשר הגענו לדלת קטנה מעץ,הדלת היתה בגודלו של אלפי."אוקיי....ואיך בדיוק נעבור לצד השני?" שאלתי מבולבלת,עוזלי ניסה להסתיר את צחוקו המתגלגל אך לא הצליח."אל תידאגי אביגייל" אמר אלפי ונקש על הדלת הקטנה,לפתע הדלת החלה לגדול "וואו" מילמלנו אני ועוזלי. הדלת גדלה לגודל שלנו "עכשיו אתם יכולים להיכנס" אמר אלפי ונכנס ואנחנו אחריו. החדר היה ענק,ריחות הבישולים עלו על פניי החדר. הוקסמנו מין הריחות הנפלאים שהיו באוויר,שולחן ענקי באורח של שלושה מטרים עמד באמצע החדר הגדול.
"אממ אלפי?" "כן?" הוא ענה "היכן אוכל להחליף את בגדיי?..."שאלתי. "אנחנו הגובלינים נחמדים מאוד לא כמו הטרולים הענקים והרעים,ואנחנו תמיד שמחים לארח בני אנוש" הוא אמר וחייך "אלזה בואי הנה ותראי בבקשה לאביגייל היכן חדר האורחים" הוא קרא לגובלינית קטנה שישבה ליד השולחן.היא היתה דומה לאלפי רק ששיערה היה בלונדיני ועיניה כחולות,היא לבשה שמלה ורודה עם ורדים עליה "בואי" היא אמרה לי ועקבתי אחריה. הגענו לבסוף לחדר קטן שבו היתה מיטה לא גדולה ולא קטנה ובצידה שמאלי עמד ארון חום גדול ,אלזה התקדמה אל הארון והוציאה ממנה שמלה ירוקה שמקושטת בסרטים צבעוניים "הנה" היא אמרה והושיטה לי את השמלה.
לבשתי את השמלה ופיזרתי את שיערי השטני,קישטתי את שיערי בפרחי נוי יפים שהיו מונחים על המיטה ויצאתי אל המארחים. כאשר יצאתי כל המבטים הופנו אליי,מבטים של הפתעה. עוזלי הפיל את המזלג שלו עיניו התרחבו כל כך עד שהיה נראה שעוד שנייה ייצאו ממקומם,הסמקתי. "נ..נורא מתאים לך...ירוק" הוא אמר בעודי מנסה להסתיר חיוך נבוך,התיישבתי לידו.הארוחה היתה כל כך טעימה,מלך הגובלינים,טרוי ישב בקצהו הימני של השולחן מול כולם,"אביגייל,כאורחת חשובנ שלנו תוכלי להישאר כאן כמה שתירצי המערה שלנו היא גם שלך " הוא אמר וחייך "אני מודה לך ולכולם מקרב לב" אמרתי.סיימנו את הארוחה והמשרתים של המלך הובילו אותנו לחדרינו,"אביגייל" אמר עוזלי ונעצרנו,"מכאן נמשיך הלאה לבד תודה לכם" הוא אמר למשרתים והם הלכו לדרכם,אני ועוזלי נשארנו לבד."כן?" שאלתי אותו "אני...חייב ללכת" הוא אמר "לא...בבקשה אל תלך אל תשאיר אותי לבד אני....מפחדת" אמרתי בייאוש. עוזלי הביט לתוך עיניי ואני לשלו הוא צעד צעד אחד אליי ואני אליו,היינו נורא קרובים 'לא...אני לא יכולה...אני אוהבת את לאו נכון?" חשבתי לעצמי.שמעתי את ליבו דוהר במרץ והוא כנראה את שלי "אני.....אני....." הוא גימגם,שתיקה שררה אף אחד מאיתנו לא העז לדבר.
"אביגייל....אני....אוהב אותך" לבסוף הוא אמר,עמדתי קפואה לא ידעתי מה לומר. האם גם אני מרגישה ככה?,"עוזלי אני...." גימגתי ניסיתי להוציא את המילים מפי אך לא הצלחתי. "עוזלי אני...." המשכתי לגמגם,לפתע אלפי רץ לעברנו במהירות מטורפת "הם כאן!! הם כאן" הוא צווח "מי?!" שאלתי מבוהלת "המלכה ועוץ לי גוץ לי!!" "לא! הם מצאו אותי!!" אמרתי.
תודה רבה לכל הקוראים והקוראות שקוראים את הסיפור שלי אשמח מאוד לתגובות מכם ולהצבעות!!! :).
YOU ARE READING
בין מציאות לאגדה
Fantasyאגדות.מהם בעצם אגדות?...אלא סיפורים שאנשים המציאו כדי לברוח מהמציאות הקשה שיש בה עצב,כאב,כעס....טוב בואו נודה...כמובן שיש גם רגעים של שמחה,צחוק ואושר. אביגייל היא ילדה בת 15,יש לה דמיון מפותח מאוד והיא מאוד יצירתית. היא מאומצת והחלום שלה הוא למצוא א...
