בין מציאות לאגדה

פרק 20:התחלת המסע

המשכתי לרוץ עד שהגעתי שוב פעם למרכז העיר,הגעתי לתחנה.'יופי עכשיו אני צריכה לחכות לאוטובוס....'חשבתי מיואשת,אחרי חצי שעה האוטובוס הגיע עליתי עליו ולפתע ראיתי את שני. "אביגייל בואי" היא קראה לי מסוף האוטובוס,התקדמה לעברה והתיישבתי לידה "איך את? מאתמול?" היא שאלה אותי "אני...אני בסדר" אמרתי בגמגום 'לא...אסור לי...אם אני אספר הכל לשני היא תחזור ותספר למשפחה שלי היכן אני....אבל מצד שני היא החברה הכי טובה שלי.....לא אסור לי' חשבתי. "ולאן את נוסעת?" היא שאלה אותי לפתע "אני...נוסעת לקרובי משפחה...מסתבר שיש לי עוד קרובי משפחה מצד....האבא" אמרתי לבסוף לא היה נעים לי לשקר לה ככה אבל הייתי חייבת.לפתע האוטובוס נעצר שני נעמדה ואמרה לי "טוב אז תהני לך,אני אתגעגע אלייך" "גם אני" אמרתי נפרדנו לשלום והיא ירדה מהאוטובוס. האוטובוס המשיך ליסוע ואני נשארתי לשבת,'טוב...זה היה קרוב...'חשבתי לעצמי,הוצאתי מהתיק את המפה ובחנתי אותה.'אני יודעת לאן אני צריכה להגיע....זה היער!' חשבתי לעצמי, אחרי נסיעה של שעה סוף סוף הגעתי להתחלת היער,ירדתי מהאוטובוס והתיישבתי על אחד הספסלים. "אוקיי,אז אני נמצאת בתחילת היער שזה בצפון....אוי לא...זה הליכה של ארבעה ימים עד לדרום" אמרתי בייאוש,החזרתי את המפה לתיק ויצאתי לדרך. השעה היתה שש בבוקר,לא ישנתי כל הלילה,הוצאתי מהתיק את השק שינה פתחתי אותו ונשכבתי עליו.רציתי לישון אך לא הצלחתי להירדם,היה שקט כל כך ביער ולא היה איש,הרגשתי בתוך תוכי שהספר קורא לי ניגשתי אל התיק והוצאתי אותו,כפתחתי אותו לפתע ראיתי שהתמונות מתחילות לזוז. הספר דיפדף מהר בדפיו ונעצר בדף האחרון,זיהיתי את המקום שהראה לי הספר,הבית שלי. ראיתי את לאו מתהלך הלוך ושוב בסלון ועל הספות יושבות דודה יולי ודודה אלכסה "מה נעשה?...זהו זה היא ברחה לתמיד" אמר לאו "אל תידאג לאו יהיה בסדר,היא ילדה חזקה היא תסתדר" אמרה לו דודה יולי "אבל איך בדיוק ילדה בת 15 אמורה להסתדר לבדה ביער?" אמר לאו "לאו אל תידאג אני בטוחה שהיא תסתדר...עוד מעט נצא אחריה" אמרה דודה אלכסה.לפתע הספר נסגר בטריקה חזקה 'אני חייבת להמשיך ללכת אסור שימצאו אותי' חשבתי,ארזתי חזרה את כל הדברים והמשכתי בדרכי. "אוקיי אז לפי מה שהספר והמפה אומרים אני צריכה לאסוף 10 מפתחות מ-10 שומרים של היער ורק אני אוכל לפתוח את השער,אבל איפה השומר הראשון?" אמרתי לעצמי "בדיוק כאן ילדתי" לפתע נשמע קול מאחוריי וכשהסתובבתי לא האמנתי למה שראיתי. מולי עמד זאב ענק ומפחיד צבע פרוותו היה אפור אם שחור יחד ועיניו,עיניו היו בצבע שחור עמוק ומפחיד,"בואי הנה ואני אביא לך את המפתח" הוא אמר אם חיוך ערמומי. "לא אני לא מאמינה לך!" אמרתי בביטחון, "חבל מאוד..." הוא אמר וצחק צחוק מרושע "רגע אחד...אני יודעת מי אתה,אתה הזאב ההוא מכיפה אדומה נכון?" שאלתי בחשש "נכון מאוד" הוא אמר והמשיך לצחוק 'מה אני עושה עכשיו?' חשבתי מפוחדת.ראיתי את המפתח תלוי על צווארו,קפאתי במקום.