בין מציאות לאגדה

פרק 14:הפיה השומרת של אחותי

דממה שררה בחדר. לבסוף נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי" לאו...בבקשה תבטיח לי שלא תספר לאף את מה שאני רוצה לספר לך" "אני מבטיח לך" הוא אמר וכמובן שהאמנתי לו."אני...אני מתכננת לברוח לבד" אמרתי "למה?" הוא שאל אותי,"אני לא יכולה לסכן אף אחד,עד שסוף סוף מצאתי את אמא שלי ואת הדודות שלי ואת אריקה ואפילו...אותך" לפתע עצרתי. "אותי? איך אני קשור לכל זה?" הוא צחק. "אתה הצלחת להאמין לכל העניין של האגדות,אתה בטחת לא רק באריקה אלא גם...בי" אמרתי וחייכתי."אבל אביגייל את לא יכולה לברוח" הוא אמר, "למה לא?" שאלתי. "תחשבי על אמא שלך....אני בטוח שהיא מרגישה בדיוק כמוך...אם את תברחי היא תאבד אותך שוב והיא לעולם לא תסלח לעצמה" הוא אמר בקול בטוח. "אבל ככה אני רק אסכן אותה" אמרתי ,"אביגייל אני מאמין בך...את חזקה וגם אמא שלך חזקה. אנחנו נצליח להביס את המלכה הרעה,אנחנו נצליח אני בטוח בזה. הטוב תמיד מנצח את הרוע!" הוא אמר בקולו הרך והמעודד."תודה לך!" אמרתי "על מה?" הוא שאל,"על זה שאתה...מאמין בי" אמרתי. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו,כמובן שקצת הסמקתי ומזווית העין שראיתי שגם הוא אבל הייתי חייבת...הוא הבן אדם היחיד בגילי שסוף סוף מבין אותי. קולה של אמא שלי הבהיל אותנו וישר התנתקנו "לאו אביגייל אתם באים?" היא קראה לנו מחדר האוכל."כן אנחנו כבר באים" צעקתי לה בחזרה."טוב כדאי שנלך לאכול,אני כל כך רעבה" אמרתי ושנינו צחקנו.בדרכנו לחדר האוכל לאו תפס בידי וביקש שאעצור "אביגייל תבטיחי לי שאת לא תברחי לבד?" "אני מבטיחה" אמרתי.אחרי זה המשכנו בדרכנו לחדר האוכל,כשנכנסנו ראיתי את דודתי אלכסה.היא הסתובבה אליי ואמרה"שלום יפיופה,בואי הנה ואני אביא לך חיבוק חזק חזק" היא צחקה וקמה לעברי. לדודתי אלכסה היה שיער שטני מתולתל ועיניה היו בצבע חום,גם אני התקדמתי לעברה וחיבקתי אותה. "הו אביגייל כמה זמן חיכיתי ליום הזה,ליום שבו אוכל סוף סוף לחבק אותך לא כהמורה שלך להיסטוריה אלא כדודה שלך!" היא אמרה בהתרגשות. "גם אני שמחה שסוף סוף פגשתי אותך" אמרתי."טוב כדאי שנתיישב לאכול אני גוועת ברעב" אמרתי.כולנו התיישבנו לאכול,סוף סוף הרגשתי חלק ממשפחה אמיתית. אם ההורים המאמצים שלי זה היה דומה אבל זה לא היה ככה.ההרגשה היתה חמימה ונעימה כל כך,כולנו צחקנו מהבדיחות של לאו ומהסיפורים של דודה אלכסה סוף סוף היינו משפחה אמיתית רק משהו או יותר נכון מישהו היה חסר,אבא שלי וגם אחותי.לפתע באמצע הארוחה ראשי התחיל להסתחרר שוב פעם הרגשתי כיצד גופי נהייה כבד יותר והתעלפתי. כאשר פקחתי את עיניי הייתי שוב פעם באותו יער 'כמה פעמים אני כבר יכולה להגיע לכאן' חשבתי.לפתע שמעתי רעש מאחוריי הסתובבתי וראיתי שוב פעם את האישה שאמרה לי שאריקה זאת היא."זאת שוב פעם את!" אמרתי. "אני יודעת מה את חושבת אבל בבקשה תני לי להסביר" היא אמרה."בסדר...אבל למה אמרת לי שאת אריקה הפיה השומרת שלי?" שאלתי אותה היא כנראה ציפתה שאני אשאל אותה את השאלה הזו."הייתי חייבת....אם לא הייתי אומרת זאת אז הוא כבר היה תופס אותי ממזמן וכך לא הייתי מצליחה להגיע לעולם האנושי ולמצוא את אחותך" "את אחותי?" שאלתי."כן....אני הפיה השומרת של אחותך!".