המשכתי לרוץ הכי מהר שיכולתי,רצתי כבר עשרים דקות ללא הפסקה הרגשתי כיצד גופי נהייה כבד ונפלתי ארצה. הייתי באמצע רחוב שבצידיו היו חנויות זיהיתי את המקום,הייתי במרכז העיר.לא שלטתי בעצמי הדמעות זרמו מעצמן,'מה אני עושה עכשיו?" חשבתי. קמתי מהרצפה וניקיתי את בגדיי מזווית העין ראיתי ספסל הייתי עייפה מהריצה אז הלכתי לשבת. כשהתיישבתי פתחתי את התיק והוצאתי את המפה,'אני יודעת לאן צריך להגיע...השאלה היא איך? וכנראה אני אצטרך לישון ביער...אני חייבת לחזור הביתה ולארוז תיק למסע' חשבתי בייאוש. השעה היתה כבר שתיים בצהריים והייתי רעבה,הוצאתי מהכיס את הכסף וספרתי אותו הוא הספיק לי לארוחת צהריים טובה. נכנסתי לאחת המסעדות והזמנתי ארוחה,בזמן שאכלתי הציפו אותי כל מיני מחשבות 'אולי אמא שלי באמת לא התכוונה לאמר זאת? מה אני אעשה לבד ביער?...לא...מספיק אסור לי לתת למחשבות האלה להיכנס,אני יותר לא אסלח לאמא שלי על זה....ואני אוכל להסתדר לבד..אני בטוחה בזה!' חשבתי.עבר המון זמן,הסתובבתי במרכז העיר עד שהשעה היתה עשר בלילה התחלתי ללכת הביתה חיכיתי מתחת לבית עוד שעה והשעה היתה כבר אחת עשרה ורבע. עליתי לאט ובשקט הביתה,למזלי היה איתי מפתח מהבית פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי,היה חשוך לא היה איש כנראה כולם כבר ישנו. ניגשתי בשקט לסלון וראיתי את דודה אלכסה שוכבת על אחת הספות ולידה דודה יולי,שתיהן ישנו הלכתי בשקט לחדר שלי כאשר פתחתי את הדלת ראיתי לפתע את לאו יושב על המיטה שלי הוא סובב את פניו אלי ואמר " את הבטחת" "אני יודעת...אני מצטערת כל כך,אני לא יכולה לסכן אף אחד וגם...חשבתי שאמא שלי תהייה כאן לצידי אבל לא באמת אכפת לה...כל כך חלמתי למצוא אותם,את ההורים שלי אבל אמא שלי איכזבה אותי..." אמרתי אם דמעות בעיניים.לאו קם מהמיטה וניגש אליי הוא נעמד מולי לקח את ידי ואמר "זה לא נכון אביגייל,כשברחת אמא שלך יצאה מהחדר ויצאה לחפש אותך....כשהיא חזרה דמעות של כאב היו בעיניה...אביגייל...בבקשה אל תלכי" "לא!....אני לא חוזרת!" אמרתי בכעס ועזבתי את ידו. הלכתי לארון והוצאתי ממנו את שק השינה שלי,אספתי כמה בגדים וכמובן אוכל לדרך,לקחתי גם כסף לדרך את הספר ואת המפה. בדרכי לדלת עצרתי הסתובבתי לעבר לאו ואמרתי" אני מצטערת אבל מה שנעשה כבר נעשה....אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה..." לפתע שמתי לב שכולם כבר התעוררו וגם אמא שלי,הם עמדו והביטו בי במבט מיואש,התקרבתי אל לאו ולחשתי באוזנו "אני מצטערת אבל אני חייבת....אני אוהבת אותך" ניגשתי לדלת נתתי מבט אחרון בכולם חוץ מאמא שלי פתחתי את הדלת וברחתי משם. שוב רצתי הכי מהר שיכולתי,רצתי למקום לא ידוע רק רחוק משם,הכי רחוק שאפשר.
YOU ARE READING
בין מציאות לאגדה
Fantasíaאגדות.מהם בעצם אגדות?...אלא סיפורים שאנשים המציאו כדי לברוח מהמציאות הקשה שיש בה עצב,כאב,כעס....טוב בואו נודה...כמובן שיש גם רגעים של שמחה,צחוק ואושר. אביגייל היא ילדה בת 15,יש לה דמיון מפותח מאוד והיא מאוד יצירתית. היא מאומצת והחלום שלה הוא למצוא א...
