"בבקשה תעצרו...כואבות לי הרגליים" אמר לאו כשהוא נופל על האדמה."נו באמת לאו אנחנו הולכים רק עשרים דקות מאז שעזבנו את מערת הגובלינים" אמרתי מגלגלת את עיניי,"אביגייל אני חושבת שכדאי שנעצור...כבר מתחיל להחשיך" אמרה לי אימי.כולם הינהנו בהסכמה לדבריה של אימי "טוב בסדר" לבסוף נכנעתי,"הבאנו איתנו אוהלים למקרה כי ידענו שהמסע ארוך....יולי ואני נלך לאסוף ענפים למדורה,אלכסה ואריקה תעזרו לבנות את האוהלים" פקדה עלינו אימי.
"אביגייל?" קרא לי לאו אחרי שאימי ודודה יולי הלכו לחפש ענפים "כן?" אמרתי וניגשתי אליו. "שיותר בחיים שלך לא תבהילי אותנו כך....במיוחד לא אותי" הוא אמר כועס ואני רק צחקתי "אביגייל אני רציני....אימך נורא דאגה לך היא לא יכלה לסגור ולו עין אחת מאז שברחת" הוא אמר בדאגה.
צחוקי דעך בגלל מילותיו "אני...אני מצטערת..לא התכוונתי פשוט הכל נפל עליי מהר כל כך" אמרתי לו והוא רק המשיך להביט בעיניי.
פנינו החלו להתקרב יותר ויותר עד שאפינו נגעו זו בזו,הרגשתי את ליבי דוהר במהרה.
הזמן כאילו נעצר מלכת,אך באותו הרגע הייתי מבולבלת.
"אההממ....אני חושבת שאלך לעזור לאמא שלי" אמרתי והלכתי לחפש את אימי.
לאו נשאר מאוכזב ומבולבל באותו הזמן במקומו.
אחרי שעזרתי לאימי ולדודה יולי לאסוף עצים למדורה חזרנו למקום שלנו,והתיישבנו לאכול.
שקט שרר בין כולנו,היה ברור לי שמסתירים ממני משהו. "אז...מה נעשה הלאה?" שאלתי "חוזרים הביתה" אמרה אימי "מה??" קמתי בהפתעה מן הריצפה "לא אנחנו לא יכולים!" המשכתי לומר "אביגייל אני לא יכולה לסכן אותך ואת האחרים" היא אמרה.
"לא! אני נשארת!" אמרתי בכעס,"אביגייל לא! אנחנו חוזרים" היא אמרה בקול פקדני.
"לא.." אמרתי והסתובבתי לכיוון היער התחלתי לרוץ ורק שמעתי את צעקותיהם של משפחתי.
YOU ARE READING
בין מציאות לאגדה
Fantasyאגדות.מהם בעצם אגדות?...אלא סיפורים שאנשים המציאו כדי לברוח מהמציאות הקשה שיש בה עצב,כאב,כעס....טוב בואו נודה...כמובן שיש גם רגעים של שמחה,צחוק ואושר. אביגייל היא ילדה בת 15,יש לה דמיון מפותח מאוד והיא מאוד יצירתית. היא מאומצת והחלום שלה הוא למצוא א...
