סיפורה של ליאנה:
"גיימס!" אני קוראת לו, אבל הוא בוהה בי בחיוך "גיימס! מתקשרים אלייך"
הוא מתעורר מהבהייה שלו ועונה לטלפון, ממלמל ומנתק.
"מצטער ליאנה, אני חייב ללכת, אמא שלי משגעת אותי שאחזור" הוא אומר לבסוף.
אני מחייכת אליו חיוך קלוש והוא שוב מתנצל.
"ביי" אני פולטת בחוסר רצון.
למה אני כל כך רוצה שישאר?
הוא מנופף אליי מאושר.
אני רוצה שהוא יהיה מאושר. אני רוצה שהוא יהיה מאושר איתי ועם התינוק שלנו.
אבל זה לא יקרה.
זה אף פעם לא יקרה.
ואני צריכה להפסיק לקוות את זה.
למחרת בערב כשסידרתי את חדרי המבולגן והמוזנח כמעט כמוני דפיקות נשמעו בחדרי.
"היי" שמעתי מכניסת הדלת קול שאני כל כך אוהבת.
"היי" עניתי בחיוך קל.
"האמת שרק באתי להגיד שלום לפני שאני חוזר ללימודים" ג'יימס הודה בפניי.
"אה" אמרתי ושתקתי.
הוא הביט על הספריה שלי ועל התמונה אולטרסאונד שנמצאת שם.
חייכתי חיוך קטן ועצוב ולקחתי טוש אדום.
"מה את עושה?" הוא שאל בפאניקה כשראה אותי מקשקשת על התמונה.
הקפתי את העובר בעיגול ולידו כתבתי 'הנה הוא גיימס'
הוא צחק.
"אבל עכשיו התמונה הרוסה" הוא אמר בעצב קל.
"באמת? אני חושבת שהיא טובה יותר ככה!" צחקתי.
לפני שידעתי מה קורה הוא משך אותי לחיבוק עמוק.
הטוש האדום נפל מידי על הרצפה וראשי הונח על חזהו כמעט כמו אינסטינקט.
פעימות ליבו החמימות היו לקול שקט ומרגיע באוזניי.
הוא שיחרר לפתע את החיבוק, נבוך.
"אמ..כן..ביי ליאנה" הוא אמר והלך.
הוא הלך.
אני רק רוצה שפעם אחת הוא ישאר. לנצח.
והחודשים עברו להם במהירות.
חצי שנה עברה.
בהתחלה בחילות הבוקר היו נוראיות והכי נורא שלא היה אף אחד לצידי שיחזיק את שערי.
התחלתי לאהוב את הבטן הגדולה שלי.
ג'יימס ביקר הרבה ועדיין הרגשתי שהוא לא נמצא. הוא השתדל להתקשר בכל זמן פנוי שהיה לו ועדיים הרגשתי שאני לא שומעת אותו מספיק.
ההורים שלי תמיד פינקו אותי ועזרו לי ולמען האבמת אהבתי את זה.
וכמובן, לכל בדיקת אולטרסאונד שהלכתי הקפתי את התינוק בטוש אדום.
למרות שעכשיו הוא כבר היה ברור יותר, אבל זה כבר נהיה הרגל.
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Romanceליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
