רק בעוד חמש שנים

פרק 14: רק חברים

אני לא יכולה להיות איתו ואז לעזוב, שוב..

החיוך שלו שובר אותי, כי אני יכולה לראות שהוא מזוייף.

"אין לך מזוודה או משהו?" אני שואלת.

"רק תיק..עם כמה דברים לא חשובים..ומשהו שרציתי לתת לך" הוא אומר.

"למעשה..גם אני רוצה לתת לך משהו.." אני אומרת ומכניסה את ידי לכיס ואוחזת במכתב.
הוא פותח את תיקו ומוציא משם מעטפה.

אנחנו מגישים אחד לשני את המעטפה.

"בגלל זה חיפשת אותי?" שאלתי בגימגום הלם קטן.

הוא הינהן בראשו.
"אני מבין שזאת הסיבה שאת חיפשת אותי" הוא מגחך ואני מהנהנת.

"את האמת..רציתי לפגוש אותך כדי לתת לך סטירה בפרצוף" אני מודה בגיחוך עצבני.

הוא מגחך. "למה?"

"מה זה אומר 'אל תוותרי עליי'?!" אני אומרת בקול רם יותר אבל בחיוך קטן. אני כבר לא כועסת עליו, כי למרות הכל הוא לא וויתר עליי.

"הייתי בן 18!" הוא מרים את קולו וצוחק.

הצחוק דועך ואנחנו מביטים זה בזה בדממה.

"התגעגעתי אלייך" הוא לוחש.

הלב שלי פועם במהירות.
הוא נוגע בזרועי קלות.
מה אני עושה?!
מה הוא עושה?!
אנחנו לא אמורים להיות ביחד..אנחנו פשוט לא אמורים..אנחנו רק נפגע אחד בשניה חזק הרבה יותר.

"אני שמחה שמצאתי אותך. עכשיו אפשר ללכת. תוכל לספר לי את כל הדברים שקרו לך בחמש השנים האחרונות " אני מתרחקת ממנו.

"את מצאת אותי? חשבתי שאני מצאתי אותך." הוא אומר בחיוך ואנחנו הולכים לכיוון המוניות.

"חה! אני מצאתי אותך!" אני מתווכחת.

"אם את אומרת..אני לא יכול להגיד לך לא" הוא אומר ואני נזכרת במכתב.

הוא לא יכל להגיד לי לא כשביקשתי ממנו שנכתוב מכתבים אחד לשניה, הוא כתב את זה במכתב שלו.

אולי למרות הכל, דברים לא השתנו בכלל.
אבל אני כל כך טועה.