רק בעוד חמש שנים

פרק 10: המכתב של ליאנה

סיפורו של גיימס

כשנואה, אחי הקטן, בכה שהטלפון שהבאתי לו מקולקל. אז, בשניות הקטנות האלה, הכל התחיל.

עברו חמש שנים מאז שראיתי היטב את ליאנה. ואני לא חושב שאני רוצה לראות אותה שוב..

נואה התפרץ לחדרי בצעקות בכי רמות כשטען שהטלפון הישן שלי מקולקל.

לקחתי את הטלפון וראיתי הזכר לפתוח את המכתב של ליאנה.

ישר ידעתי במה מדובר, וכמו אינסטינקט הבטתי במגירה מתחת לארון שלי, שבה אני שומר את כל הציורים שלי ואת המכתב שלי ליאנה.

שאלתי את עצמי אם אני רוצה לפתוח אותו והתשובה הייתה מוחלטת, לא.

לא רציתי לפתוח את המכתב, שום חלק בי לא רצה.

הייתי קשור לליאנה גם בלי לקרוא מכתב מטופש מנערה בת 18.

והמשכתי בחיי כאילו כלום לא קרה.
אלא שמשהו קרה, ההזכר המטופש הזה ציפצף בראשי כמו שעון מעורר.
והשבועיים עברו במהירות בלתי רגילה.

וסוף כל סוף היה לי זמן להשאר בבית ולהינות מהחופש אבל אמא שלי גררה אותי לביקור נוסף בביתה של ליאנה.

שנאתי ללכת לשם.

אהבתי את אמבר, אמא של ליאנה, היא הייתה כמו האמא השניה שלי אבל כל רגע בבית הזה הזכיר לי את ליאנה, הנערה האחרונה שרציתי להזכר בה.

"ליאנה שאלה עליך לא ממזמן" אמבר זרקה פתאום לאוויר את המשפט הזה.

לא ידעתי מה להגיד.

"ל..למה?" שאלתי מבולבל.

היא הרימה את כתפיה בחוסר ידיעה.
למה ליאנה שאלה עליי? אחרי כל הזמן הזה?

היה קשה לי לדעת שליאנה נמצאת שם איפשהו, שואלת עליי אולי אפילו מחפשת אותי, אבל למה? למה שהיא תיזכר בי ככה פתאום?

ועם כל המחשבות על ליאנה הלכתי לפתוח את המכתב שהיא כתבה לי, הייתי חייב, משהו בי לא הרפה.

גיימי שלי

אתה הכל בשבילי. אתה תמיד היית ותהיה פה בשבילי כשאני צריכה. אבל הנה, הזמן עבר ואני לא פה לידך, ואת כבר לא צריכה אותי.

אני מאוהבת בך עד עמקי נשמתי אני לא יכולה לשמוע את השם גיימס בלי להעלות חיוך קטן ככל שיהיה, אני עדיין אחייך. בטוחה שאת עדיין תחייכי? אחרי כל השנים?

אתה פשוט השלמות בהתגלמותה, אתה כמו המלאך שלי גיימס..אתה גורם לי להרגיש כל כך שלמה כשאני איתך ואני בחיים לא ארצה להתרחק ממך. ובכל זאת, התרחקת.

אז בעוד כמה שנים אני כנראה רקדנית מפורסמת ואתה צייר מוכשר וידוע ואני כנראה מחכה להצעת נישואים שלך. כי גיימס..אני לא רוצה לבלות עם שום גבר אחר מלבדך. לא. אני לא צייר מוכשר אלא רק מלצר פשוט ואת לא רקדנית מפורסת בכל העולם ואני לא צייר מוכשר וידוע. ולא. את לא מחכה להצעת נישואים שלי.

ולא משנה מה יקרה בחמש שנים האלו, אני אוהבת אותך..תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
ואיכשהו, למרות מה שכתבת אני לא חושב שזה נכון, שאת עדיין אוהבת אותי.

שלך,
לאיון,
אהובתך,
ליאנה.

אני נאנח לאחר קריאת המכתב. החלטה מובהקת עולה בראשי.
אני הולך למצוא אותך ליאנה, ואני הולך לגרום לך להתאהב בי, שוב.

לא הבנתי עד כמה התגעגעתי לליאנה עד שפתחתי את הרשתות החברתיות ומצאתי אותה. ליאנה.

השיער שלה ארך, נוספו לה נמשים וגופה התפתח.

משהו בה נראה שונה, בנוסף ליופי שלה, משהו באופי שלה נראה..מזוייף, מעין ביטחון לא בטוח שכזה.

נאנחתי.

למצוא אותה היה פשוט מכפי שחשבתי, היא הייתה נמצאת בכל מקום ואילו אני נמצאתי בשום מקום.

המשכתי לקרוא פוסטים שלה ולהבין איפה היא.
היא הייתה עדיין בצרפת, גרה עם חברתה אמילי בדירה קטנה ליד האקדמיה לריקוד.

וככה לפני ששמתי לב, תיכננתי את הטיסה שלי לצרפת.