"איך הייתה בטיסה?" הוא כותב.
"בסדר" אני עונה.
קשה לי לדבר איתו ככה, וזו תהיה התקשורת היחידה שלנו מעכשיו. הוא לא יוכל לתת לי נשיקה על האף ואני לא אוכל ללטף את שיערו באופן קבוע.
----------------
והימים עוברים להם.
גיימס ואני מדברים כל יום זה מול זה דרך המחשב כמו שקבענו כל יום בשעה חמש ובכל מופע שלי הוא בא בשמחה ואני מאושרת באקדמיה. אני לומדת כל כך הרבה ואני משתפרת ברמה בין לאומית בריקוד!
גיימס ממשיך לשלוח לי ציורים חדשים שלו ואני נפעמת מהם כל פעם מחדש.
לא פעם ולא פעמיים נמצאתי בציורים, רובם היו קשורים אליי, אלינו.
אבל הימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים והמרחק מתחיל להשפיע.
זה לא קרה בבת אחת אבל לאט לאט.
זה התחיל כאיחרתי לפגישת המחשב שלנו בשעה חמש, האימון נדחה במפתיע ואני נאלצתי לוותר על השעה שבה אני רואה את גיימס, פנים מול פנים..ובניהם מסך.
וככה זה המשיך, כשהיה לי מופע וגיימס לא יכל לבוא כי הוא היה עסוק ואני הבנתי את זה.
הוא כבר לא הרבה לשלוח לי ציורים יותר ואני לא הרבתי לשאול אותו. הייתי עסוקה בלימודים ומשהו בי כבה, לאט לאט.
לא יכולתי לגעת בו כל הזמן אלא רק פעם בכמה חודשים אבל גיימס נהיה עסוק גם הוא, ואני לא יכולתי לבוא ולהיות איתו.
הופרדנו. והחלק הכי גרוע שלא שמנו לב בכלל שהופרדנו.
זה היה המרחק, זה מה שאגיד אם תשאלו אותי, עמוק בתוכי אני יודעת שזה היו אנחנו, אנחנו הצלחנו לכבות את האהבה של עצמנו. והיינו כל כך זקוקים לה.
ולאחר שבוע שלם שלא החלפנו אפילו לא מילה גיימס שלח לי הודעה ובה כתוב רק שמי.
"מה?" שלחתי בתשובה.
אנחנו לא מה שהיינו יותר ושנינו רגשנו כאילו אנחנו לא צריכים אחד את השניה.
"עדיין חושבת שזה יעבוד הקשר מרחוק?" הוא כתב.
נאנחתי.
"לא.." אני עונה.
"מסתבר שרק אהבה לא מספיקה" הוא כותב פתאום וזה גורם לנשימתי להתעתק.
"כנראה שלא.." כתבתי שוב.
"אז..זהו? זה הסוף?" הוא כותב.
"כנראה שזה הסוף..מי היה מאמין נכון?"
"את עדיין אוהבת אותי?" הוא שואל פתאום.
"זה ישנה אם כן?" כתבתי.
הוא שתק.
"לא.." הוא כתב לבסוף.
"ביי ליאנה לופז. ביי ליאנה" הוא כותב "לאיון שלי" הוא מוסיף ואני מחייכת ואני בטוחה במאת האחוזים שאם הוא היה פה הוא היה נושק על אפי.
"ביי גיימס ווקר. ביי גיימס" כתבתי בחזרה "גיימי שלי" הוספתי כמוהו.
ואפילו שלא דיברנו, עכשיו כשזה נגמר באמת זה עדיין כאב. פתאום, כשהוא הלך הבנתי כמה הוא חסר לי וכמה אני שמחה כשהוא לידי.
יום לאחר מכן הרגשתי את הכאב עמוק יותר, אמיתי יותר.
תהיתי לעצמי איך זה אפשרי, הרי לא דיברתי איתו כמעט בזמן האחרון.
אבל היה קשה למחוק ארבע שנים מדהימות בחיי.
כשהתחלתי לחשוב על גיימס שבדרך כלל רק עצם השם היה גורם לי לחייך, עכשיו הוא גרם לי רק לשקוע בעצבות מייסרת.
ויתרתי על לימודים היום והודעתי שאני חולה.
ישבתי מתחת לשמיכה וגללתי בגלריה שלי תמונות שלי ושל גיימס.
הרגשתי כל כך בכיינית ושקועה אבל הייתי צריכה את היום הזה לעצמי.
כאב לי בכל רגע שחשבתי על גיימס אבל הכאב התרחק עם הזמן, והזמן עבר במהירות.
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Romanceליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
