סיפורו של גיימס
אני לא מבין. אני ממש לא מבין.
היא חיפשה אותי בגלל מכתב מטופש ועשתה הכל בכדי להגיע אליי וכשאני פה, לידה, ואז היא פשוט רוצה..להיות חברים?!
אנחנו לא חברים.
אני לא רוצה להיות רק חברים.
איזה מן בחורה חוצה את העולם בשביל בחור שלא ראתה חמש שנים ואז קוטעת את הנשיקה בניהם?!
עדיין יש לי רגשות כלפיה.
ואני יודע שגם לה יש אליי, אני בטוח בזה, אני יכול לראות את זה בעיניים הכחולות האלה שלה.
אז למה?!
היא כועסת עליי?
יש לה מישהו?
בגלל אמא שלי דיברה איתה?
אוי ואבוי.
בבקשה בבקשה שאמא שלי לא אמרה לה משהו שהיא לא הייתה צריכה להגיד.
נאנחתי.
"הכל בסדר?" ליאנה שואלת בעודנו יוצאים מהמונית.
"כן כן" אני אומר מהר מידי. היא מרימה גבה.
אני לא יכול להביט בעיניה ולשקר אז אני בורח להוציא את התיק שלי.
"חבל שלא עברנו דרך הבית שלך" היא אומרת כשהיא רואה את התיק שלי.
"לא לא. הכל בסדר." אני אומר. כל עוד היא תתרחק מהבית שלי לא אמורה להיות שום בעיה, נכון?
אנחנו מתיישבים בחדר שלה מלאי נוסטלגיה.
בחדר הזה קרה כל כך הרבה.
עם ליאנה קרה כל כך הרבה.
לא נכנסתי לחדר הזה כמעט 5 שנים.
"אז מה חדש אצלך?" היא שואלת.
"לא הרבה" שיקרתי ונשכבתי על המיטה בעודה מביטה בי מעל ישובה.
"מצאתי עבודה זמנית בתור מלצר ליד האונברסיטה שלי"
"מה אתה לומד?" היא שואלת.
"פה ושם" אמרתי "לא משהו מוגדר" שיקרתי שוב.
"מה איתך?" הפנתי את השיחה אליה לפני שאפלוט משהו טיפשי.
היא שוכבת גם על המיטה ורגליה נשענות על הקיר.
אני מפנה את ראשי אליה והיא מפנה את ראשה אליי.
"המשכתי ללמוד באקדימיה. למדתי דברים דיי מדהימים.. למדתי להכיר את צרפת. עיר האהבה." היא אמרה.
מה זאת אומרת? למה שהיא תגיד את זה ככה?
למה היא תזכיר לי שצרפת זו עיר האהבה בעודנו שוכבים שפנינו מילמטרים ספורים זה מזה.
"זו עיר מדהימה, כדאי לך לבוא לבקר" היא ממשיכה בחיוך עצוב מעט. "למדתי לדבר צרפתית" היא אומרת ומרימה את כתפיה בחוסר עניין.
"אולי תלמדי אותי יום אחד" אני מחייך אליה.
"אולי" היא אומרת עדיין עם החיוך העצוב.
אנחנו שקטים במשך יותר מידי זמן. אבל לי לא אכפת, יש לי זמן להסתכל בעיניים הכחולות שלה. אנחנו מתקרבים זה אל זה כמו מגנט.
כה קרובים עד שאני יכול לראות את ההשתקפות שלי בעינייה הכחולות.
"אתה רוצה לאכול משהו?" היא אומרת פתאום וקמה מהמיטה מהר ככל הניתן.
"כן למה לא" אני אומר בהסח דעת.
אני מזמין פיצה לכתובת של ליאנה.
ואנחנו חוזרים לשכב במיטתה ולדבר.
"אז למה נעלמת ככה מכל רשת חברתית אפשרית? אתה יודע כמה קשה היה למצוא אותך?!" היא אומרת.
"הרגשתי צבוע. אני מעדיף להגיד שאין לי את האפליקציה מאשר להקשיב לחפירות של אנשים 'תעשה לי לייק, תכתוב לי תגובה, היית מאמין על הכוסית הזו' זה פשוט..לא אני." אני אומר בכנות.
"מתאים לך" היא אומרת ומשחקת באצבעותיה. על מה היא חושבת?
פתאום היא מעלה גיחוך קטן.
"מה? מה מצחיק?" אני מנסה לברר.
"נזכרתי במשהו" היא אומרת.
"במה?" אני שואל.
"אתה זוכר שהלכנו ברחוב פעם, אני ואתה, ואיזה אחד צעק מהקצה השני של הרחוב פשיי איזה כוסית. אתה כל כך התעצבנת מזה" היא אמרה וציחקקה.
אני זוכר את הרגע הזה.
"כמעט חצית את הרחוב בכדי להרביץ לו" היא ציחקקה.
לא התאפקתי וצחקתי איתה
"קנאי" היא מקניטה אותי בחיוך.
"גם לך לא היה חסר" אני אומר "זוכרת את הפעם ההיא שמישהי התחילה איתי כשהלכנו לסרט? את כל כך כעסת שלא ראית את הסרט בכלל, רק קיללת אותה עד שחזרנו לבית" אמרתי.
"זה לא היה בגלל שהיא התחילה איתך!" היא אמרה "היא חשבה שאני הייתי אחותך הקטנה!" היא צחקה.
צחקתי גם אני.
"אולי קצת קינאתי" היא הוסיפה בלחש ופניה מאדימות.
"כן טוב..פעם קניתי לך כרטיס של ילד" אני אומר וצוחק.
"אני זוכרת את זה!" היא צועקת באושר "לבשתי פוטר עבה והייתי רק בת 16. הייתי נמוכה"
"את עדיין נמוכה" אני קוטע
"אל תפריע לי!" היא אומרת בחיוך "החזקתי לך את היד ואתה קנית שני כרטיסים. ואז שאלתי אותך כמה זה עלה כדי שאוכל להחזיר לך כסף ואמרת שזה לא חשוב גם ככה קנית לי כרטיס ילדים"
צחקתי בקול רם.
"זה לא היה מצחיק! כאילו באמת, אני נראת לה כמו ילדה בת 7?! הייתי בת 16!" היא צועקת בעצבים אבל החיוך לא יורד מפניה.
"המוכרת הייתה בהלם כשהיא ראתה אותנו מתנשקים ביציאה" ציחקקתי.
היא צחקה.
"אשמתה" היא אמרה בכתפיים מורמות.
שתקנו, לא כי לא היה מה להגיד אלא כי רצינו. רצינו את השקט הזה ואת המבט אחד של השניה.
אני יכול לראות אותה נושכת את השפתיים לה ואני נמס מבפנים.
אני מתקרב אליה קצת ואני שמח כשהיא מתקרבת אליי.
פנינו מילמטרים ספורים ואני יכול להרגיש את הנשימות לה ואני רק רוצה את השפתיים שלה על שלי שוב.
"ליאנה! השליח הגיע!" אוון צועק ומעיר אותנו מהטראנס שהיינו בו.
אני יכול ראות את הסומק על פניה.
"אז תפתח לו!" היא צועקת.
"הוא השליח שלך! תפתחי את במקום להתמזמז עם אקסים בחדר שלך" הוא צועק לה בחזרה.
ליאנה מסמיקה אפילו יותר.
ואני לא יכול לעצור בעצמי אז אני מחייך חיוך יהיר קטן.
היא רואה אותו ומגלגלת את עיניה והולכת להביא את הפיצה.
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Lãng mạnליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
