והנה אני פה, עומדת עם שני מזוודות גדולות וכרטיס טיסה וגיימס כאן איתי, כמו תמיד.
והוא קם מוקדם בבוקר ביום החופש האחרון כדי להגיד לי שלום, כדי להיות איתי למשך כמה שניות אחרונות.
----------------
אמא שלי הלכה לסדר עוד כמה דברים בנוגע לטיסה בעודה לוקחת את המזוודות ממני וכך יצא שאני וגיימס יושבים לבדנו בשדה התעופה.
אנחנו מתיישבים בכיסאות הלא נוחים במיוחד והוא מניח את ראשו על רגליי ואני לא יכולה לעצור בעצמי ואני משחקת בשיערו השחור והמתולתל כמעט.
והרגע הזה הרגיש לי טהור כל כך. למרות שלא היינו לבדנו, למרות שהוא נמשך פחות משבע דקות, למרות שלא אמרנו מילה. הכל פשוט עצר. והשקט שלנו דיבר בנינו. יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלו צועקות אל תעזבי, אל תעזבי. יכולתי לראות את העיניים שלו מתחננות שמשהו יקרה, שהטיסה תתבטל ולמרות שהוא ידע שזה אנוכי מצידו, הוא קיווה שאשאר.
אבל בכל זאת, הוא חייך, את החיוך שאני כל כך אוהבת, את החיוך שבגללו הכל קרה, החיוך שנמסתי ממנו כשהוא ניגש לדבר איתי, עם הגומה בצד שמאל של הלחי.
"אני אוהבת אותך" אני לוחשת לו ואצבעותיי עוברות שוב בשיערותיו.
והלב שלי מתכווץ כשהוא לא עונה. הוא שותק.
ידיי עוצרות מללטף את שיערותיו.
"היי, תסתכל עליי" אני מבקשת והוא מתרומם מברכיי.
"אני אוהבת אותך" אני אומרת שוב ונוגעת בפניו.
הוא שוב שותק, ואני מרגישה את הדמעות מבצבצות בעיניי.
"גיימי, תגיד משהו..בבקשה" אני מתחננת והוא מביט בי בעיניים עצובות.
אני נאנחת. הוא כל כך עקשן!
אני מושכת באפי על מנת לעצור את הדמעות.
"לא משנה.." אני אומרת וקמה משם.
"היי יפה שלי" אימי אומרת כשאני מגיעה אליה "מה קרה?" היא מוסיפה כשרואה את המבט הריק בעיניי.
"כלום..זה רק.." אני נאנחת "גיימס"
"הוא פשוט עומד להתגעגע..אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. אל תשכחי שהוא לא יפסיק לבוא להופעות שלך ולפגוש אותך ואתם תדברו כל הזמן. הכל יהיה בסדר" היא אומרת ומחבקת אותי.
אבל אני לא מרגישה בסדר. כי אפילו לא טסתי וגיימס כבר מרוחק.
"כן.." אני משתחררת מחיבוקה לא משוכנעת ואני מרגישה גוש חונק את גרוני ואני יודעת שאפרוץ בבכי.
"אני הולכת לשירותים" אני אומרת במהירות ובורחת משם.
כפי שחזיתי, עוד לפני שאני מגיעה לשירותים הדמעות פורצות ולא אכפת לי שאנשים מסתכלים עליי במבטים מרחמים ודואגים כי פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות שוב.
גיימס בחיים לא שתק כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, בחיים.
למעשה גיימס לא שתק בכלל, וכשהוא היה שותק הייתי יודעת שמשהו קרה.
ועכשיו אני הסיבה שבגללה הוא שותק.
אני נעצרת בדרכי לשירותים על ידיי יד.
"אני מצטער" הוא לוחש.
הוא מקרב אותי אליו לחיבוק אבל אני מונעת ממנו.
"למה?!" אני שואלת.
"אני מצטער זה היה מטומטם" הוא אומר ומחבק אותי למרות שאני לא מחבקת אותו בחזרה.
"אני אוהב אותך" הוא לוחש לראשי אבל אני לא עונה, אני עצבנית מידי. "ליאנה.." הוא קורא בשמי ומרים את ראשי לעיניו החומות ירוקות.
"אני מצטער, באמת" הוא אומר שוב ומנשק את אפי וקשה לי לעצור את החיוך.
"אני אוהב אותך!" הוא צועק פתאום
"שקט!" אני אומרת מבוהלת.
"לא התגובה שציפיתי לה.." הוא אומר ואני מגלגלת עיניים "אני מאוהב בילדה הזו!" הוא ממשיך לצעוק לכל שדה התעופה.
"מה אתה עושה?!" אני שואלת ומרגישה בסומק העז מתפשט על פניי.
"גורם לך להגיד שאת אוהבת אותי" הוא אומר.
"אני מאוהב בליאנה לופז!" הוא שוב צועק.
"אני אוהבת אותך! רק שקט" אני מנסה להשתיק אותו.
"את רואה? זה עבד" הוא אומר זחוח ומושך אותי לנשיקה.
"אני אוהבת אותך" אני אומרת שוב, הפעם מתכוונת לזה בכל ליבי.
הוא מחייך אליי ואני לא יכולה שלא לחייך "אני אוהב אותך אפילו יותר" הוא משיב ומנשק את אפי ואני מצחקקת.
"חשבתי ששמעתי אתכם פה" אמרה אימי בחיוך קטן "קדימה, הטיסה שלך ממריאה עוד מעט"
גיימי מחזיק בידי ואנחנו הולכים.
אני נותנת את הכרטיס שלי ומחבקת את אמא שלי חזק.
"אני אוהבת אותך" היא אומרת לי
"גם אני אותך אמא. אני אתגעגע" אני עונה.
אני מסתכלת על גיימס והמבטים אומרים הכל.
הם אומרים שאנחנו מאוהבים אחד בשניה, הם אומרים שנתגעגע, שאנחנו נצליח קשר מרחוק, שברגע שאני יורדת מהמטוס אני מתקשרת אליו.
הוא מזיז את שיערותיי ומלטף את פניי
"לאיון שלי" הוא ממלמל בעודו נוגע בשערי ואני מחייכת אליו. "את מבטיחה שאת תהיי רקדנית מפורסמת?"
"מבטיחה" אני עונה בציחקוק.
"אני אוהב אותך. את יודעת את זה, נכון?" הוא אומר וגורם לי להתחמם ולקפוא בו זמנית.
אני מהנהנת אליו "אני אוהבת אותך"
הוא חופן את ידו בשערותיי ואני נעמדת על קצות אצבעותיי כמו שאני תמיד צריכה לעשות כשהוא מנשק אותי.
ואני לא רוצה שהזמן יעבור. שנישאר ככה. ביחד.
אבל הכרוז קורא למספר הטיסה שלי ואני מתנתקת מגיימס בעצב.
אמא שלי מחייכת אלינו.
ואני הולכת.
"ביי!" אני אומרת להם.
אני ממשיכה ללכת. יש לי הזדמנות אחת אחרונה להסתכל אחורה ולפגוש בעיניו החומות ירוקות של גיימי.
אבל אני לא מסוגלת. אם אסתכל אחורה אני אתגעגע יותר מידי ואתחרט על זה שאני הולכת.
ואני יכולה לשמוע את המחשבות שלו
תסתכלי עליי, תסתכליי עליי
אבל אני לא מסתכלת וממשיכה אל עבר למטוס.
הטיסה עוברת מהר הרבה יותר משציפיתי.
"עדיין ער?" אני שולחת הודעה לגיימס ברגע שאני יוצאת עם המזוודות.
הוא לא עונה.
לא ציפיתי שיענה במהירות שכזו ואולי הוא הלך לישון לאחר שהתעורר כה מוקדם בשבילי.
והמחשבות שלי מסתחררות
"לא יכול לישון בלעדייך"
אני מגלגלת את עיניי.
"אני מתגעגעת" אני כותבת לו.
"רוצה לטוס חזרה?" הוא שואל.
"חחחחח" אני כותבת ותוהה אם הוא בכלל צחק.
"איך הייתה בטיסה?" הוא כותב.
"בסדר" אני עונה.
קשה לי לדבר איתו ככה, וזו תהיה התקשורת היחידה שלנו מעכשיו. הוא לא יוכל לתת לי נשיקה על האף ואני לא אוכל ללטף את שיערו באופן קבוע.
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Romanceליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
