סיפורו של ג'יימס:
אני לא מאמין. מי נראה לו שהוא?!
למה שהוא ינשק ככה את ליאנה?! על האף!
זה היה הקטע שלנו..תמיד נשקתי לה על האף..כנראה שאני לא הייתי היחיד.
אבל מי הוא? מלבד האיש בתמונה שהייתה במגירה, אותה תמונה שבה ליאנה מנשקת אותו, אותה תמונה שלא הייתי צריך לראות בכלל, אותה תמונה שדחסתי למגירה של ליאנה במהירות.
מי הוא? מה השם שלו? מאיפה הוא בא? למה דווקא עכשיו לעזאזל?!
אני מתקרב אליו.
"היי אחי. גם אתה תקוע פה עם חברה שלך?" אני שואל ועם כמה שכואב לי לעשות זאת, אני מחייך אליו.
"הו לא היא לא החברה שלי" הוא אומר. תודה לאל. "למרות שהייתי רוצה"
"למה? היא מאוהבת במישהו אחר?" אני שואל בתקווה.
"לא..לא שאני יודע לפחות" הוא אומר מבולבל "זה פשוט מסובך בנינו..היינו ביחד מלפני שנתיים אבל זה הסתבך מעט. אבל אני עדיין אוהב אותה."
מה עוצר אותי להרביץ לו?
כי זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו.
"טוב..בהצלחה עם זה..אה.." אני אומר ומחכה שיגיד את שמו
"בריאן" הוא משלים כמו שרציתי.
בריאן.
ליאנה לא הזכירה שום בריאן.
"ג'יימ..גייק" אני אומר. אם הוא יספר זאת לליאנה?! הדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תדע שדיברתי עם מי שהוא לא יהיה בשבילה.
זה מוזר מה שאני מרגיש כלפיי ליאנה עכשיו. כלומר אני אוהב אותה. אני יודע שאני אוהב אותה.
ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת, באמת.
רק לא איתו. לא עם הבריאן ה"מושלם" הזה.
אני רוצה שהיא תהיה מאושרת איתי.
אבל איך היא יכולה להיות מאושרת איתי אם היא מביטה בי ובעינייה אין שום רגש. כמעט כאילו היא לא מכירה אותי.
כאילו היא באמת עושה את מה שהיא אמרה שתעשה. כאילו היא באמת לא מכירה שום גיימס ווקר.
ועכשיו כשאני מביט בה, שמחה עם מישהו אחר אני יודע. אני יודע שאני לא רוצה לבלות את שארית חיי עם מייגן. אני אוהב את מייגן אבל בתור חברה טובה. עכשיו אני מבין את זה.
אני מעדיף לבלות את שארית הקיץ עם ליאנה מאשר את כל שאר החיים שלי עם מייגן.
------------------
לאחר שאנחנו חוזרים אל ביתי מייגן מנשקת אותי.
"אני אוהבת אותך" היא לוחשת לאוזני ומנשקת גם אותה.
היא מורידה את חולצתי ומעבירה את ידיה על גופי.
"מייגן חכי רגע"
"מה? מה יש? אתה רוצה שאני אוריד את החולצה קודם?" היא שואלת.
"לא!" אני צועק מיד והיא נבהלת " זאת אומרת לא.. פשוט אנחנו צריכים לדבר"
"מה יש בייב?" היא שואלת.
לעזאזל עם הבייב הזה כבר.
"אני לא יכול יותר!" אני מתחרפן, היא שוב נבהלת. ליאנה הייתה מחטיפה לי סטירה במקום להיבהל כמו ילדה קטנה. "מייגן אני מצטער, באמת. ואני אוהב אותך, אבל אני אם נתחתן זו תהיה טעות.."
"מ..מה? מה זאת אומרת? אתה רוצה לבטל את החתונה?" היא שואל ואני מהנהן.
"בסדר. לא חייב השנה זה בסדר להתחתן גם שנה הבאה"
"לא! מייגן..את לא מבינה..אני לא רוצה להתחתן בכלל" אני אומר.
"בסדר..ניקח צעד אחורה" היא אומרת.
"לעזאזל מייגן..אני מצטער..אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" אני אומר ומכין את עצמי לבאלגן הקרב.
"מה?! מה נכנס בך גיימס?!" היא צועקת.
"אני פשוט הגעתי להבנה" אני מנסה לשמור על קולי רגוע.
"הבנה בתחת שלי גיימס!" היא צועקת "יודע מה. מזל שזה קרה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי מתחתנת עם אידיוט כמוך!"
"מייגן תנסי להבין אותי.." אני אומר לה.
"זאת היא נכון? ליאנה?" היא שואלת. אני לא עונה, והיא יודעת שהיא צודקת. "אני מקווה שהיא שווה את זה" היא אומרת נגעלת, ממני, מליאנה, מהסיטואציה.
היא שווה את זה. היא שווה את כל זה.
היא תורקת את דלת חדרי הישן בכעס ופורצת בבכי.
אני נאנח.
"גיימי?" אימי נכנסת בדלת לאחר כמה דקות.
יופי. זה בדיוק מה שחסר לי, ההטפת מוסר של אמא שלי.
"מה קרה?" היא שואלת.
"נפרדתי ממייגן" אני אומר.
"מה?!" היא שואלת מוכת הלם.
"אמא אין טעם להטיף לי, זה כבר קרה." אני אומר וממהר לצאת משם. נמאס לי מאנשים שיגידו לי שזה היה טעות. אני הולך לאחת והיחידה תגיד לי שזה היה הבחירה הכי חכמה שלי עד כה.
אני הולך אל ליאנה, בתקווה שהיא תסלח לי. בתקווה שאוכל לנשק אותה שוב.
"היי גיימס" אומרת אמבר אימה של ליאנה. "לא נראה לי שכדאי לך לעלות אליה"
אבל אני לא מקשיב לה ועולה ללמעלה.
דלת חדרה פתוחה והמראה מרסק אותי.
רק במקרים נדירות אני בוכה. אבל המראה שלה שבר אותי, והדמעות יצאו עוד לפני ששמתי לב.
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Romanceליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
