סיפורו של ג'יימס
הגעתי לדירה הקטנה שלה ליד האקדמיה.
נקשתי פעם אחת על הדלת ואז פניתי לאחור ללכת. מה אם היא התגברה עליי? מה אם יש לה מישהו?
"היי אתה! אתה עם החולצה הכחולה ירוקה!" מישהי צועקת. אבל זהו לא קולה של ליאנה.
אני מסתובב אליה.
"לא לימדו אותך צריך לחכות עד שפותחים את הדלת?" היא שאלה בחיוך קטן. זיהיתי אותה מהפוסטים שליאנה העלתה. זוהי אמילי.
"זה היה בטעות.." אני משקר ופונה ללכת. אני כזה פחדן.
"למי עוד רצית לדפוק בדלת?" היא שואלת ואני מוצא את עצמי מגמגם.
"בוא תיכנס לכוס קפה, זה נראה שאתה צריך את זה" היא אומרת ולי אין מקום אחר ללכת אליו אז אני נכנס עם תיק טיול גדול לדירה הקטנה ברגליים רועדות.
"אני אמילי" היא אומרת ואני מהנהן.
"גיימס" אני אומר.
"את גרה עם שותפה?" אני שואל כבדרך אגב.
היא מביטה בי בהרמת גבה. "כן.." היא עונה.
"היא הלכה לחודש לבית שלה, לחפש מישהו משהו עם מכתב..אל תשאל" היא אמרה.
אני קופא במקומי.
ליאנה בבית שלה?
בגלל מכתב?
יכול להיות שהיא הלכה לחפש אותי מאותה סיבה שהלכתי לחפש אותה?
אני לא מאמין!
"אני חייב ללכת! תודה על הכל אמילי!" אני אומר ויוצא מהדירה בריצה, לשדה התעופה.
סיפורה של ליאנה
אני לא מאמינה שגיימס עכשיו בצרפת.
"דרלי בבקשה, תביאי לי את המספר טלפון שלו כדי אוכל לתקשר איתו!" אני מתחננת והיא מביטה בי בבוז.
"דרלי בבקשה. אם אי פעם הייתי כמו בת בשבילך, בבקשה תני לי את מספר הטלפון שלו"
היא קופאת במקומה.
והיא נותנת את מספר הטלפון שלו.
ואני? אני נוסעת בחזרה לשדה התעופה!
אני לא מוצאת כרטיס טיסה לצרפת בזמן הקרוב. רק מטוס שיוצא בעוד כמה שעות.
אז אני יושבת, ומחכה.
אני מתקשרת אל גיימס אבל השיחה מועברת היישר אל המשיבון. אין לו קליטה.
אני מסתובבת בשדה התעופה ומחפשת תעסוקה.
השעות עוברות כאילו בהילוך איטי אבל לבסוף אני הולכת לקראת קניית כרטיס הטיסה.
אני מתקשרת שוב פעם לגיימס בתקווה שהוא יענה.
צילצול ראשון. צילצול שני. צילצול שלישי.
"היי" הוא עונה. אבל אני שומעת אותו פעמיים, פעם אחת מהטלפון ופעם אחת מאחוריי.
אני מסתובבת אליו הוא ללא ספק גבוה יותר והעיניים שלו ללא ספק יפות יותר.
"היי" אני אומרת בגמגום.
"מצטער אני לא יכול לדבר עכשיו..יש לי פה מישהי חשובה" הוא לטלפון שלו ואני שומעת את זה דרך הטלפון שלי.
אני מחייכת מבולבלת.
"אתה עדיין טיפש.." אני אומרת.
"את עדיין יפה.." הוא מחייך אליי, עם הגומה בצד שמאל של הלחי.
הוא חופן את ידו בשערי.
"עבר הרבה זמן" הוא אומר.
ציחקקתי "שמתי לב.." אמרתי.
כמו קסם, הוא משך אותי אליו. אפילו לא ידעתי מה אני עושה ולא הבנתי מה קורה, עד ששפתיו נחו על שפתיי.
פתאום, בדיוק באותו הרגע, הכל נעשה ברור כל כך.
עדיין, למרות הכל, חלק בי אוהב אותו.
התגעגעתי אליו כל כך.
חמש שנים עברו ואני עדיין אוהבת אותו. אני עדיין אוהבת את גיימס ווקר.
אבל למרות ההרגשה שהעבירה בי צמרמורות של אושר, התנתקתי מהנשיקה.
"אני מצטערת גיימס..אני לא יכולה. אנחנו לא יכולים" אני לוחשת והוא מביט בי המום.
"אני..אני..מצטער" הוא מגמגם מבולבל.
"אין לך על מה. בוא רק נשאר..חברים, בסדר?" אני אומרת והוא מהנהן עם חיוך קטן עצוב.
אסור לי. דרלי אמרה שפגעתי בו חזק בפעם הקודמת..אני לא אתן לזה לקרות שוב! אני לא אפגע בו שוב.
אני לא יכולה להיות איתו ואז לעזוב, שוב..
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Lãng mạnליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
