כאב לי בכל רגע שחשבתי על גיימס אבל הכאב התרחק עם הזמן, והזמן עבר במהירות.
------------------
ארבע שנים נוספות עברו באקדמיה במהירות מסחררת כך שבקושי היה ניתן להבחין בהבדלים. אבל היו הבדלים, אני למדתי לדבר צרפתית שוטפת, האופי שלי הפך לשונה במעט, הפסקתי עם חברים לאחר החבר האחרון שנפרדתי ממנו מלפני שנתיים, בריאן, והעדפתי להשאר לבד אבל לא לגמרי, אם התחשק לי מישהו כל שהייתי צריכה לעשות הוא ללכת למועדון הקרוב.
השיער שלי ארך הרבה יותר והגוף שלי השתנה מעט אך עדיין נשארתי נמוכה, מעט פחות לבנה, אך עדיין לא שזופה, ובמהלך השנים נוספו עוד כמה נמשי שמש.
"היי אמא" דיברתי דרך הטלפון
"היי מתוקה שלי, איך את מתכוונת לבלות את הקיץ?" היא שואלת
"לא יודעת ממש.." אני אומרת.
אני מדברת עם אמא שלי לעוד כמה דקות ואז הולכת לדאבל דייט שאמילי החליטה לקחת אותי אליו.
אני לא יודעת מי הבחור אבל אני לא מתכוונת להמשיך את הקשר הזה.
אני באה רק בגלל שאמילי סחטה ממני הבטחה שאבוא כדי שהיא תצליח עם ג'ון שברור לכולם שמאוהב בה מעל הראש.
אני לובשת את החולצה והמכנס הכי נוחים והכי פחות יפים.
"בחייך ליאנה, זה אפילו לא נראה כאילו את רוצה!" אמילי אומרת בכעס כשהיא רואה אותי.
"כי אני לא רוצה!" אני מזכירה לה.
"הבטחת!" היא אומרת לי ואני מגלגלת את עיניי.
"בסדר בסדר" אני מסכימה "אבל אני באה כמו שאני נראת עכשיו!"
היא עושה לי עיניים עצובות ואנחנו מתפשרות על כך שאני אחליף מכנס לחצאית קצרה.
כשאני מגיעה למסעדה ומתיישבת במקום הפנוי האחרון אני מרגישה הכי פחות קשורה.
"תכירי ליאנה, זה טים" אמילי אומרת מרוגשת.
"היי.." אני אומרת בחיוך מנומס.
אנחנו מזמינים אוכל ומדברים.
אמילי וגון יושבים וצוחקים מפלרטטים ובכל זאת לא בטוחים אם השני מרגיש את אותם הרגשות.
זה פשוט פתטי.
טים מדבר על עצמו ואני בעיקר מהנהנת ואני יכולה לראות את האכזבה על פניו.
לאחר הערב הנוראי הזה שהטוב היחידי בו היה שאני לא צריכה לשלם על האוכל.
טים אפילו לא מבקש לצאת שוב.
אני משלמת למונית ונוסעת חזרה לבית הקטן והמשותף שלי עם אמילי.
אני מגיעה לבית הקטן ומשליכה את התיק לשולחן העץ הקטן.
הראש שלי כל כך כואב שאני שומעת צילצולים.
רק שניה..אני באמת שומעת צילצול!
אני מחפשת את מקור הרעש שמוציא אותי מדעתי וחמש דקות מאוחר יותר אני מוצאת באחד המגירות את הטלפון הישן שלי.
היומן הדיגיטלי מהבהב בהזכר גדול ששמו "לפתוח את המכתב של גיימס!"
לוקח לי כמה דקות להבין על איזה מן מכתב מדובר.
המכתב של גיימס. איך אני אמצא אותו?
אני חופרת בארונות שלי ומגירות. לרגע אני תוהה אם אני רוצה למצוא אותו בכלל. טוב לי כל כך, החיים שלי יציבים ובטוחים למה שאפתח את
המכתב? מה אם אני אתאכזב ממה שכתוב?
אני שומעת ציחקוקים.
אני אנסה למצוא אותו ואז אחליט אם אני בכלל רוצה לפתוח אותו.
"אמילי את זוכרת אם הראתי לך מכתב-" אני עוצרת כשאני רואה את אמילי שכובה על הספה חצי ערומה וג'ון רוכן מעליה חצי ערום גם הוא.
ג'ון מסמיק ואמילי מצחקקת.
"ליאנה..חשבתי שהלכת עם טים" היא אמרה.
"טוב אז אני פה. אבל אני צריכה את המכתב, ואז אני אצא..ובבקשה ממכם אל תעשו את זה על הספה" אני מוסיפה והסומק הורוד על פניו של ג'ון מתחזק.
"אני חושבת שהזכרת מכתב.." היא אומרת במאמץ להזכר "משהו שאת אמורה לפתוח בעוד כמה שנים"
"כן!" אני קוראת.
"שמת אותו באחד המדפים" היא אומרת.
אני מחטטת במדפים שבחדרי ומוצאת מכתב מעלה אבק אבל מובן.
"תודה תודה תודה!" אני צועקת באושר ולוקחת את הארנק שלי ואת הטלפון ומשאירה את זוג היונים בבית לבד. אני אהרוג אותה אם הספה תתלכלך!
אני יושבת על ספסל ברחוב. המכתב של גיימס בידיי. זה יכול לשנות לי את החיים וזה יכול גם לא להזיז אפילו שליש מהם. למרבה הפלא אני מרגישה שהידיים שלי פותחות את המכתב אפילו עוד לפני שהחלטתי.
גיימס מרגיש כמו סיפור עתיק אבל בלתי נשכח. איך הוא ירגיש לי אחרי שאקרא את המכתב?
YOU ARE READING
רק בעוד חמש שנים
Romanceליאנה וג'יימס הם הזוג המושלם. הם עושים כל ביחד כבר שלוש שנים. הם צוחקים, שותים, נהנים, חולקים סודות ומתמזמזים. בעוד יום נפלא בזוגיות שלהם הם מחליטים לכתוב אחד לשניה מכתב שהם מבטיחים שהם יקראו אותו בעוד חמש שנים מאותו היום ויצחקו על כך ביחד. אבל הג...
