רק בעוד חמש שנים

פרק 8: מכתב טיפשי מילד בן 18

אני מתעוררת מאוחר ומקווה שהכל היה רק חלום.

אבל הנה, המעטפה נמצאת ליד ראשי.
אני לא רוצה לוותר על בן, אבל מצד שני..לא כבר וויתרתי?

האהבה בנינו לא הייתה מחזיקה היום, היינו נפרדים במוקדם או במאוחר, היינו רק ילדים, חסרי דאגות, חסרי עבודה, חסרי השכלה. לא ידענו מה זה לאהוב.

היינו בודדים. וזו הסיבה שהיינו יחד.
היינו רק ילדים..
בגלל זה כתבנו אחד לשניה מכתבים כי זה היה משחק, משחק ילדים.

ובכל זאת, עם כמה שהידהדה במוחי המילה ילדים עדיין לא יכולתי להוציא את תוכן המכתב מראשי, וזה שיגע אותי.

"בוקר טוב!" אמילי צועקת באושר ומדדה אליי בחינניות.

אני מעלה על פניי חיוך ערמומי
"תפסיקי!" היא אומרת אבל החיוך עדיין נשאר על שפתיי.
"אז מה הקטע של המכתב? עכשיו את גם לוקחת אותו לכל מקום?" היא שואלת ואני מכווצת את גבותיי בשאלה.
רק לאחר שאמילי העירה לי הבנתי שאני אוחזת את המכתב בידי.

אני מניחה את המכתב בעצבים גלויים ובכוח הרחק ממני עד כמה שאני יכולה.
אמילי פותחת את המכתב בהבעת שאלה ואני מהנהנת לאישור והיא פוצחת בקריאה שטופה
"לאיון, ליאנה
אמרת לי לכתוב מכתב ואני לא יכול להגיד לך לא..אף פעם.
לפני הכל, אני אוהב אותך ואני רוצה שתדעי את זה.
את פשוט הדבר הכי טוב יכולתי לדמיין.
את זוהרת כחשוך וכשמואר.
את תמיד שמחה וכל כך חסרת ביטחון.
את יפה כל כך ואת לא מבינה את זה ואהבה שלך לריקוד גורמת לי לרקוד בעצמי ריקוד מביך ומוזר.
בעוד חמש שנים אני כנראה לצידך עומד לידך וצוחק על המכתב שלי ושלך.
את מכירה אותי הכי טוב בעולם..את פשוט החצי שלי ליאנה, אני לא יכול בלעדייך.
אני חושש לגבי העתיד ליאנה. אני חושש שאני אעשה משהו מטופש ואאבד אותך. ליאנה, לאיון שלי..בבקשה לא משנה מה קרה בנינו אל תוותרי עליי. אני רוצה להיות בטוח שאם אני לא לידך ברגע זה..את תביאי אותי לידך.
ליאנה
אני אוהב אותך
ומחכה בקוצר רוח לקרוא את המכתב שלך
גיימס ווקר"

אנחנו שותקות למשך כמה דקות.
"מי זה גיימס ווקר?" היא שואלת קצת המומה וקצת פגועה "זה לא נשמע שהוא מכיר אותך כל כך, כלומר, 'תמיד שמחה, כל כך חסרת ביטחון' "
השאלה הזו צורמת באוזניי.

אני אפילו לא יודעת איך לענות לתשובתה.
"ומה זאת אומרת אל תוותרי עליי?!" היא ממשיכה.

"זה גם מה שאני מנסה לברר" אני ממלמלת.
"אז מי זה? מי זה גיימס ווקר?" היא שואלת שוב.
אמילי מתעקשת לדעת כל פרט ופרט בסיפור עליי ועל גיימי אבל אני מקצרת אותו עד כמה שניתן.

"את מתכוונת לחפש אותו?" היא שואלת לבסוף.
המבט שלי עונה כבר על שאלתה.
"למה לא?" היא שואלת.

"כי טוב לי! אז הוא כתב במכתב שהוא לא רוצה שאני אוותר עליו..אם כל כך חשוב לו, שהוא יחפש אותי. מה זו בכלל הבקשה המטומטמת הזו?! כלומר, היינו רק בני 18 בסוף הקשר שלנו. עברו חמש שנים מאז! אולי ש לו מישהי אחרת בכלל. אולי הוא אפילו לא זוכר אותי! למה לעזאזל שאני אלך לחפש אותו רק בגלל מכתב טיפשי שכתבנו זה לזה בגיל 18?!" אני מתפרצת בזעם.

אמילי מביטה בי המומה.

"בסדר " היא אומרת לבסוף.
ואני נרגעת.
לאחר ארוחת הבוקר אמילי הולכת לג'ון ואני נשארת בודדה בדירה.
אני צודקת! נכון? אני לא צריכה לחפש אותו, הוא רק מישהו מהעבר. מישהו שגרם לי להרגיש שיש לי סיבה לקום עם חיוך כל בוקר, אבל בכל זאת, הוא מהעבר.
המילים של אמילי עוד צורמות בראשי.
גיימס היה היחיד שהכיר אותי, ולידו יכולתי להיות אני.
הייתי חסרת ביטחון כי היה אכפת לי, הייתי שמחה כל הזמן כי הייתי לידו.
ועכשיו כבר לא אכפת לי, ועכשיו אני כבר לא לידו.

אני מחזיקה במכתב ומשחקת איתו. הופכת את המעטפה שוב ושוב.
הוא מתאר אותי כמשולמת במכתב, אבל אני הייתי רחוקה מזה. הוא תמיד חשב שאני מושלמת, ואני תמיד חשבתי שהוא כל כך טועה, אני עדיין חושבת ככה.

הוא כתב במכתב שהוא לא יכול בלעדיי, כאילו ביום שאלך השמיים יפלו, אבל אני הלכתי והשמיים עדיין כחולים.
והוא, הוא כנראה המשיך הלאה, הוא כנראה עם מישהי אחרת, כי גיימס היה פשוט מדהים ואם מישהי דחתה אותו, היא לא ידעה עד כמה היא טעתה.

מה אם אחפש אותו והוא לא צריך אותי יותר?
מה אם הוא וויתר עליי וזו הסיבה שאני זו שמחפשת אחריו.
לא הייתי צריכה לפתוח את המכתב, אני אומרת לעצמי שוב. זה היה מטופש וחסר תועלת. עכשיו כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה מכתב מטופש מילד בן 18.

ילד שכל כך אהבתי..

אבל אני ממשיכה בחיי, כי חלטתי, אני לא עומדת לרדוף אחריו רק בגלל מכתב טיפשי.

אבל הימים עוברים ואין דבר אחר שאני מצליחה לחשוב עליו מלבד המכתב, מלבד גיימס.

אפילו זרקתי את המכתב לפח, אבל יום לאחר מכן הוצאתי אותו.
נשארתי ערה במחשבות עליו עד מאוחר וקמתי מוקדם במחשבה עליו.
שנאתי את זה.
שנאתי שהוא אפילו לא פה ועל כל מה שאני יכולה לחשוב זה עליו. שנאתי את עצמי על כך שפתחתי את המכתב..
שנאתי אותו על מה שהוא כתב.