Everything is different now-one direction

פרולוג:

יצאתי במהירות משער בית הספר וניסיתי להתחמק מעוד הצקות ועלבונות. אני לא חושבת שאוכל להמשיך לספוג את זה. זה כבר עבר כל גבול. אני כבר מודעת ורגילה לשגרה היומיומית שלי:

-אני קמה בבוקר, מתלבשת ומתארגנת בחוסר חשק ובלי טיפת השקעה. הרי למה או למי אני כבר אשקיע? לאלה שמרביצים לי ונטפלים אלי, או לאלה שעומדים בצד, מסתכלים, ולא עושים כלום?

-לאחר מכן אני הולכת במהירות לבית הספר ונכנסת לכיתה לפני שכולם יגיעו כדי שלא אצטרך לספוג עוד הצקות ועלבונות גם בדרך לכיתה. הגעה מוקדמת לפני כולם אומרת להיות בבית הספר כבר בשעה 7:15 כאשר בית הספר מתחיל ב-8:00.

-אני מנסה לעבור את היום בשלום ללא יותר מדי מכות ועלבונות, ביום טוב, וללא איבוד הכרה או עילפון, ביום רע.

-אני חוזרת לביתי שבו לא מחכה לי שום דבר פרט לאבא מכה ותמונה גדולה של אמי המתה על הקיר בסלון. אני עולה ישר לחדרי, מקווה שאבי לא ישים לב שנכנסתי.

-לאחר שאני בודקת שהדלת נעולה, אני מוציאה את סכין הגילוח, מפשילה את השרוול, עוברת על שאר החתכים והצלקות באצבעותי, המצפון זועק ומתחנן ממני לא לעשות זאת עוד פעם אך אני לא מקשיבה לו ומעבירה את הסכין על פרק ידי, נותנת לדם לזרום ולצבע האדום לכסות הכל. בשלב הזה מגיעות הדמעות ורגשות האשם. ׳פגיעה עצמית היא מעשה שמבטא חולשה׳ אני שומעת את קולו של הפסיכולוג שלי והחבר הכי טוב שלי, זכרונו לברכה. אבל אני לא מקשיבה. אני ממשיכה. עוד חתך ועוד אחד עד שאי אפשר לראות כלום מרוב דם והראש מתחיל להסתחרר, ואני יודעת שפה אני צריכה לעצור.

-אני מרימה את עצמי מרצפת החדר והולכת במהירות לשירותים הצמודים. אני שוטפת את הכל ושמה תחבושת חדשה ולבנה, ׳לא לעוד הרבה זמן...׳ אני חושבת לעצמי.

-אני מסיימת לפרוק את כל הרגשות שלי בבכי מתפרץ ושוטפת פנים. אני חוזרת לחדרי ומוציאה את שיעורי הבית, העבודות והחומר למבחנים הקרובים. אני מסיימת את הכל ונכנסת למקלחת מהירה, מנסה שלא להסתכל על הסימנים הכחולים והשחורים ועל כל שאר השריטות והמכות שקיבלתי מאבי ומילדי השכבה... אני מוותרת על ארוחת ערב כי במילא אין לי תיאבון, וזה משום שאני התחלתי להרעיב את עצמי לפני חודשיים, לא הייתי מסוגלת לסבול את כל ההערות האלו יותר אז חשבתי שאם אני יכולה לשנות את אחת מהערות למה לא?.... אני בודקת מה מצבו של אבי. בדרך כלל הוא מעולף בחדרו אך במצבים הגרועים הוא ער ועצבני, ואז אני נהפכת לשק החבטות האישי שלו.

-אני נכנסת למיטתי לאחר עוד יום שהצלחתי לעבור. המחשבות מתחילות להציף אותי ואני לא מצליחה לעצור אותן, אף פעם לא הצלחתי. לאחר כמעט חצי שעה של בהייה בתקרה אני נרדמת ואז באים הסיוטים. רוצחים אותי, אונסים אותי, מכים אותי ובקיצור מתעללים בי. אני מתעוררת בהולה ומזיעה ויודעת שלא אצליח לחזור לישון אז אני יוצאת לריצה. אני נותנת לעצמי שעה של הרפיה, של התנתקות. אני מרשה לעצמי לנשום ולעצום את העיניים. אני רצה במשך שעה וחוזרת לבית.

-אני מתקלחת, מתארגנת לבית הספר ואז כל הגלגל חוזר על עצמו.

---
אנאבל רגילה לאותה השגרה בכל יום ויום. מציקים לה, נטפלים אליה ואפילו מרביצים לה. יום אחד היא מתעוררת מעוד סיוט וחושבת שהשגרה תחזור על עצמה גם היום, אך בדרכה חזרה מבית הספר לביתה היא נקלעת לקטטה שנגמרת ברצח. היא חושבת שתוכל לחמוק מבלי שישימו לב אליה אבל אחד מהם מצליח לראות אותה ומשם הכל מסתבך.

פרק ראשון יעלה בימים הקרובים:)
תצביעו ותגיבוווו-הראשון שמגיב מקבל הקדשה בפרק הבא:)
תפרסמו את הסיפור כדי שכמה שיותר יוכלו גם כן לקרוא אותו:)
אוהבתתתת3>