אני לא מאמינה. הוא החטיף לי סטירה כרגע. אבל אני לא מעיזה לעשות כלום בנידון אני כל כך מפחדת ולחוצה. אני לא עשיתי כלום. אני בסך הכל ילדה שלאף אחד לא אכפת ממנה. מה יש להם לרצות ממני?
כל הרגשות והמחשבות שלי יצאו בבכי. הוא התקדם ונעמד מולי. יכולתי לראות אותו בבירור, היה לו שיער חום ומתולתל שנראה כמו רעמה מסוג כלשהו, את תווי הפנים שלו לא הצלחתי לזהות כי האור לא היה חזק מספיק אבל היה אפשר לראות גוף חסון ושרירי מה שממש לא הרגיע אותי. הבכי שלי רק התגבר והיה נראה שהוא חסר אונים כי הוא פשוט עמד בחוסר מעשה, לא יודע איך להגיב.
"תפסיקי לבכות!"הוא התעצבן עלי. ואני ניסיתי להפסיק, באמת, אני פשוט לא הצלחתי.
"מ-מי את-אתה? מ-ה אתם רו-רוצים ממני?"גמגמתי תוך כדי שניסיתי להפסיק לבכות.
"את לא שואלת פה את השאלות!"הוא צעק ובעט ברצפה עם רגליו.
אני פשוט שתקתי והחלטתי לעשות בדיוק מה שהוא אומר.
"מה הספקת לראות?" הוא שאל בקול קר אך הפעם לפחות לא צעק.
"כלום." עניתי בשקט.
"אל תשקרי לי."
החלטתי לא להסתבך יותר מדי ופשוט להגיד את האמת. בין כה וכה אין לי בשביל מה או בשביל מי לחיות. כבר לא אכפת לי יותר.
"ראיתי אותו הורג את האיש הזה." אמרתי באדישות שהסתירה את כל שאר הרגשות.
"יופי. אני מבין שאת מתחילה להפנים את הכללים. איך קוראים לך?" הוא המשיך לחקור.
"אנאבל גורדין." עניתי ללא שמץ של רגש, מה שהיה ההפך הגמור מהאמת.
"בואי. עולים ללמעלה, את צריכה להכיר את השאר." הוא אמר והוציא סכין. הוא חתך את הקשרים שהחזיקו אותי ותפס אותי ישר לאחר מכן, כנראה כדי שלא אוכל לברוח. כאילו שיש לי לאן... חשבתי לעצמי בציניות.
עלינו במדרגות כשהוא מחזיק אותי מאחורה. פתחתי את דלת המרתף, לאחר אישורו של האיש עם רעמת התלתלים ונכנסתי לתוך חדר. האור סינוור אותי והעיניים שלי נעצמו בחוזקה, מתוך ריפלקס. פתחתי אותן בהדרגה, נותנת להן להתרגל לאור ובחנתי את הכל.
הייתי בתוך הסלון. על הספה ישבו שלושה בנים ועוד שניים על כיסאות ליד. הייתה טלוויזיה שנראתה מלפני מאה שנים ושולחן קטן ומאובק באמצע. הם מנקים פה בכלל?
"שלום אנאבל." קול כלשהו הוציא אותי ממחשבותי. הסתכלתי לכיוון שממנו הוא בא וראיתי נער עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות וגדולות. הוא היה נראה נחמד ביחס לשאר.
"בואי, שבי לידי." הבלונדיני המשיך וטפח על המקום שהיה לידו בספה. היססתי כמה שניות אבל התיישבתי לידו בסוף.
"למה חטפתם אותי?"שאלתי אותם אבל הסתכלתי על הנער הבלונדיני עם העיניים הכחולות והמהפנטות.
"את לא שואלת שאלות. מובן?"הנער עם הרעמה החומה אמר לי בקול תקיף. הנהנתי לעברו ושתקתי.
"בגלל שנראה לנו שתישארי כאן עוד תקופת זמן ממושכת כדאי שנכיר אחד את השניה."הבלונדיני הפר את השתיקה. "אני נייל" הוא התחיל.
"אני לואי" נער שהיה נראה גדול מנייל עם שיער חום ועיינים יפות לא פחות, זרם עם נייל ואמר.
"אני ליאם" נער עם שיער חום ועיניים חומות, שרירי בהחלט, המשיך את הסבב.
"אני הארי." הנער מהמרתף, עם רעמת התלתלים החומה והעיניים הירוקות שאי אפשר להתעלם מהן אמר בקול אדיש.
"אני זאיין." נער עם שיער שחור ועיניים חומות אמר. הוא זה שהרג את אותו הבן אדם. הוא זה שחטף אותי.
אני אמשיך כשיהיו 3 הצבעות ושתי תגובות:)
אוהבת3>
YOU ARE READING
Everything is different now-one direction
Fanfiction״אין לך ערך. את נועדת כדי לספק אותנו.״ פאנפיק על וואןדי! תיכנסו ותקראו! #תכנים מיניים #שפה גסה #פגיעה עצמית תצביעו, תגיבו ותפרסמו:)
