Everything is different now-one direction

פרק 10+פרק 11:

"אני עומד להסביר לך מה יקרה עכשיו. את לא תעני לי, את לא תבעטי בי, והכי חשוב- את לא תתנגדי לי. אם הבנת תהנהני." הארי עדיין תפס בחוזקה בשתי ידי והיה במרחק נשימה מפי. הכוחות שהיו לי בהתחלה נעלמו כלא היו. התקווה הקטנה שנתנה לי כוחות כבתה והלכה, ואיתה גם אני. הנהנתי בחוסר אונים ועצמתי את עיני. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו או על מה שעומד לקרות עכשיו.
"יופי," פתחתי את עיני כי הרגשתי את החזיה שלי נפתחת. הארי חייך חיוך ערמומי והמשיך, "אל תדאגי, אני לא אפשיט אותך היום, זה היה רק כדי שתפתחי את העיניים ותסתכלי עלי. אני רוצה שתזכרי כל דבר שיקרה פה היום." הוא סגר לי את החזיה ונתן לי את החולצה הארוכה שלי. שמתי את החולצה במהירות כדי שלא ישים לב לתחבושת שיש לי על היד. הסתובבתי בחזרה אליו, חוששת מהבאות.
"עכשיו, כששנינו מוכנים, בואי נתחיל!" הוא התקרב אלי עם כל מילה ומילה. הוא נישק אותי באגרסיביות והראה לי שהוא הדומיננטי. הוא לקח את שתי ידי והניח אותן על קצה חולצתו.
"תורידי אותה." הוא לחש לתוך פי. אני לא זזתי, הייתי מאובנת למקומי. אני לא מוכנה לכל זה. אני עדיין הילדה חסרת האונים שנטפלים אליה, שמרביצים לה ומשפילים אותה. אני עדיין אותה הילדה עם האבא השיכור, שמרביץ לה ומנצל אותה.
אני עדיין הילדה שתמיד שונאים.

"רגע, רגע, הארי חכה. עצור." התנתקתי מהנשיקה החד צדדית.
"מה לא מובן בלא לדבר? לא לענות? לא להתנגד לי?" העיניים שלו הפכו לאפורות עוד פעם. שיט. הוא נכנס להתקף זעם.
"אני אשתף איתך פעולה." אמרתי בשקט ובמבט מושפל.
"יופי. זה מה שאת אמורה לעשות." הוא התקדם וניסה להמשיך לנשק אותי.
"אבל אני רוצה שתענה לי על שאלה אחת." פחדתי פחד מוות מתגובתו. ראיתי שהוא חושב בינו לבין עצמו מה לעשות.
"אוקי. רק שאלה אחת, ולאחר מכן את חייבת לשתף איתי פעולה." הוא החליט בתבונה (כלומר, לפי דעתי).
"למה אני?"
"מה זאת אומרת?" הוא לא הבין.
"למה אני? למה אתם חטפתם דווקא אותי? אני לא יפה או רזה. אני לא חמודה או מצחיקה. אני כלום, נאדה." הדמעות כבר החלו לצוף. תמיד לא הבנתי, מה יש בי שדוחה כל כך אנשים? אף פעם לא מצאתי תשובה מספקת מספיק.
הפרצוף האדיש התמידי שעל פרצופו של הארי הוחלף כעת לפרצוף משועשע. "לילדה המפונקת יש רגשות נחיתות? אוי, מה קרה? לא היית בקניון כבר כמה ימים? לא ראית את החברות? לא נסעת במכונית?" הוא גיחך אחרי כל שאלה. כל מילה שאמר היתה כמו סכין, שרק הזכיר לי את כל מה שאין לי. את כל מה שבחיים לא יהיה לי.

"אתה לא יודע כלום הארי!" סכר הדמעות כבר נפרץ. רצתי לשירותים וסגרתי אחרי את הדלת. רציתי לנעול אותה אבל לא היה מנעול. נדפקתי.
"אנאבל! את עומדת לקבל עונש כל כל גדול! תפתחי את הדלת!" שמעתי את הארי אומר בקול מאיים ואת צעדיו קרבים יותר ויותר.
מה לעשות? מה לעשות?
קמתי ודפקתי את היד בשפיץ של הכיור.
פאק!
זאת היד עם החתכים! הם נפתחו ועכשיו הכל מלא דם. זה כל כך כואב!
הדמעות התגברו וטישטשו לי את שדה הראיה. אני מאבדת המון דם. יותר מדי דם.
"אנאבל. צאי עכשיו או שאני יפתח את הדלת ואת תתחרטי על זה יותר ממה שאת כבר עכשיו." הארי אמר עדיין עם הקול המאיים שחדר לגופי וגרם לי לאימה ופחד נוראיים. רציתי לפתוח את הדלת, באמת, אני פשוט לא יכולתי. השיער המבולגן, הדמעות הרבות, חוסר צריכת המזון ואיבוד הדם הגדול גרמו לי לסחרחורות. נעמדתי, הלכתי צעד אחד, שמעתי את דלת השירותים נפתחת, את הארי מתחיל לצעוק עלי, ואז הכל נהפך שחור.

התמוטטתי.

בגלל שזה פרק כפול אני מצפה להמוןןןן תגובות והצבעות!!!זה הכי פשוט בעולם, זה בסך הכל ללחוץ או להקליק.
אני אמשיך כשיהיו 10 הצבעות ו-6 תגובות.
אתם מסוגלים לזה!!!
(הפרק הבא מותח מאד אז כדאי לכם להגיע למטרה כמה שיותר מהר!)

אוהבת!!!3>