Everything is different now-one direction

פרק 27:

בעודי חושבת ומתלבטת מה לעשות נשמעה עוד ירייה.

"אין לי את כל הזמן שבעולם. יש לך עוד דקה להחליט." קולו המאיים של ג׳ון נשמע והלחיץ אותי עוד יותר.

"אל תצאי! הוא יהרוג את שנינו! תישארי במחבוא שלך ואל תזוזי!" נייל צעק לי.

"תשתוק!" שמעתי את ג׳ון צועק על נייל ושנייה לאחר מכן את נייל נאנק מכאבים.

לאיזו צרה נקלעתי?

לצאת או לא לצאת? להציל את נייל או להישאר במערה בתקווה לנס כלשהו?

לבסוף, החלטתי שאני יוצאת. קמתי ממקומי שבסוף המערה והתחלתי לזחול לפתח המערה. הראש שלי החל להסתחרר מחוסר במזון ובשתייה. הגעתי לפתח המערה, נשמתי כמה נשימות עמוקות ויצאתי.

אור השמש חדר לעיניי, שהיו רגילות לחושך גמור שבמשך הזמן האחרון, ולכן כיסיתי את פני בשתי ידי. שתי הרגליים שלי הצליחו רק בקושי לסחוב את גופי.

"לא! למה יצאת?!?" נייל נראה מתוסכל ונואש. אקדחו של ג׳ון היה מוצמד לרקתו של נייל.

"א-אני מצטערת, "אמרתי, לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי. העברתי את משקלי מרגל לרגל.
"אנאבל, את כל כך רזה וכל הרגליים שלך חבולות ופצועות. מה קרה לך?" קולו ומבטו של נייל היו שבורים לגמרי.

הסתכלתי על גופי, הבגדים שלבשתי היו גדולים עלי ובאמת ראיתי שהרזתי המון. הרגליים שלי היו מלאות בחתכים ובפצעים שהתחילו להגליד.

"ג׳ון תשחרר אותו. אני יצאתי, עשיתי את מה שרצית. אני כולי שלך עכשיו. רק תעזוב אותו." דמעה בלתי רצויה זלגה על לחיי ואני ישר מחיתי אותה.

"לא! אנאבל אל תעשי את זה!" נייל התחיל לצעוק ולהשתגע. "קח אותי במקומה! אני אעשה כל מה שתרצה!" נייל צעק לג׳ון אך עדיין פחד לזוז כדי שלא יפלט איזה כדור בטעות.

"האהבה ממש פורחת פה," ג׳ון אמר בציניות גמורה. "אני מצטער נייל, אבל לא אותך אני רוצה." ג׳ון הסתכל על נייל.

"ואני מצטער אנאבל, אבל גם אותך אני כבר לא רוצה." ג׳ון פנה אלי. העיניין הזה לא מראה לי פתאום. הייתה לי תחושה ממש רעה לגבי זה.

ואז, לפני שהספקתי לשים לב, ג׳ון ירה את שתי היריות האחרונות שאני אי פעם אשמע.

ראיתי את נייל נופל על הרצפה לאחר שהכדור נורה היישר למוחו. והרגשתי את גופי נופל על האדמה הקשה. הרגשתי איך הנשימות שלי לאט לאט נחלשות והפעם ידעתי שאני לא אשדוד את זה. ידעתי שכלום לא יזכור לי עכשיו.

הבטתי בשמש, נתתי לחום הנעים להשרות עלי שלווה, ואז וויתרתי. נשמתי את נשימתי האחרונה.