If you only knew אם רק ידעת (boyxboy)

פרק 11

נ.מ תומאס:

השעות חלפו, כבר הספקתי לצאת מהדיכאון, להתקלח ולסדר את החדר והמיטה.
הבטן שלי קרקרה מעצם העובדה שלא הכנסתי אליה דבר מאתמול.
"אמא, מה יש לאכול?" אמא תמיד דואגת שיש מה לאכול ולכך הייתי יכול להודות, יש לי קורת גג ואוכל, אז מה אם אני לא מרגיש אהוב?
"אתה לא חולה, אדוני הצעיר? לאן אתה הולך לבוש ככה?" הסתכלתי על עצמי, הייתי לבוש בסדר, זאת אומרת, רגיל.
"אני כבר מרגיש יותר טוב.." מלמלתי.
"אני מקווה שלא שיקרת לגבי זה, אם אבא שלך ישמע על זה, הוא ממש יכעס." גלגלתי עיניים, תודה על האיום, אמא.
"לא שיקרתי. ועכשיו אני הולך למרקו, הוא יעזור לי להשלים את השיעורים שפספסתי."
שיקרתי, לא מהסס אפילו לשקר כי נמאס לי מהקירות של הבית הזה, רוצה לברוח וכמה שיותר מהר.
לאחר הסכמה בחוסר רצון של אמי, יצאתי למקום בו קבענו. טיילר רצה לאסוף אותי מביתי אבל העדפתי שלא, מי יודע מה אנשים עלולים לחשוב.

נכנסתי לאותה מסעדה בה קבענו, היא הייתה בתוך העיירה ולכן פחדתי שמישהו יראה אותנו אבל נמאס לי לחיות בפחד, אנחנו רק שני חברים שמתראים, למה שזה יעורר חשד בכלל?
לפתע הוא קם מהמקום בו ישב, ישר זיהיתי אותו, השיער הבלונדיני, העיניים הכחולות והחיוך שלא מרמז כמעט על כלום.
"היי תומאס." הוא חיבק אותי בלי לשאול אם אני מסכים אבל החזרתי לו, מחבק אותו גם כן.
לא ידעתי מה דעתי על טיילר אבל הוא נראה די טוב אם להגיד את האמת.
"מה אתה רוצה לאכול?" הסתכלתי בתפריט, יודע שדמי הכיס לא יספיקו לאף מנה אבל אולי הוא ישלם עליי מאחר והוא כזה 'בחור טוב'. "המבורגר וצ'יפס." וטונה של קטשופ.
הוא הזמין מנה יוקרתית כזו של פירות ים שגרמו לי לבחילה, לא אהבתי את המאכלים האלו אבל שמרתי זאת לעצמי.
לא יכולתי שלא לשים לב לשרשרת הצלב שעל צווארו. האם גם אותו מכריחים לשמור על חוקי הדת? אם כך, למה הוא כאן איתי?
"אז מה אתה מתכנן לעשות בעתיד?" איזו שאלה של ראיון עבודה, לעזעזל. בכל זאת הוא גרם לי להבין קצת עליו מהשאלה שלו, הוא לא מכאן.
"אני לא יודע." מלמלתי בחוסר רצון, לא ידעתי אם זה בסדר להביע בקול את החלומות והרצונות שלי שאולי לא יתגשמו לעולם.
"בטוח יש משהו שאתה רוצה לעשות." הוא נדנד והיססתי, החלטתי להוציא את זה.
"אני רוצה ללמוד כתיבה." לא האמנתי שהוצאתי את זה לאוויר העולם.
"מעניין. בקולג'?" הנהנתי, לא באמת מבין את המשמעות. אני בכלל לא יכול ללכת לקולג' ואני גם לא מכיר קולג'ים שעוסקים בלימודי כתיבה. אני רק מהנהן, בניסיון לרצות את האדם ששואל.
"אתה לא מכאן, נכון?"
"מה חשף אותי?" הוא גיחך ואני רק חייכתי, הכל חשף אותך.
"אני ממיאמי אבל עברתי לכאן בדיוק אתמול." הופתעתי, למה שמישהו ירצה לעבור לכאן?
"אתה דתי?" הצבעתי על השרשרת שלא הפסקתי לבהות בה, הייתי חייב לשאול, להבין אותו. "כן, בגלל זה עברנו לכאן, ההורים רצו לגדל את האחים הקטנים שלי במקום כזה ולא במיאמי." לספר לו עכשיו על הטעות או אחר כך?
"הם יודעים שאתה..?" הומו, שאתה הומו.
"כן, ברור."
הייתי כבר מבולבל, "אני לא מבין."
"מה? איך הם מקבלים את זה?" הוא גיחך,
"אני לא יודע איך זה כאן, אבל במיאמי, מקבלים את השונה, גם אם אנחנו קתולים, הם מבינים שזה מי שאני. אני עדיין דתי ומאמין בישו, זה לא משנה את זה."
"אבל איך אתה יכול להאמין בזה אם רשום במפורש שתלך לגיהנום?" התפרצתי לדבריו, מתעצבן מהבורות שלו.
"זה מה שאני מאמין בו, זכותך להאמין בדרך שלך." הוא העביר את דבריי כאילו היו סתם מילים והמשיך לאכול, אפילו לא כועס.
רק אני כעסתי על דבריו וגם על דבריי, כי זה באמת לא ענייני וכל אחד יכול להאמין לפי דרכו, גם אם הוא הולך לגיהנום יחד איתי.