If you only knew אם רק ידעת (boyxboy)

פרק 22

נ.מ תומאס:

"אוקיי, זה מה שאומרים על בן אדם שמאוהבים בו ולא רוצה אותנו בחזרה."

פאק זה נכון!

"זה לא נכון."

גלגלתי את עיניי אליה, ניק עדיין כאן, נמצא בדיוק בזווית הראייה שלי שיכלה לתת לי צפייה בשורה ראשונה לגוף המדהים שלו.
למה הוא בלי חולצה? אני עוד רגע מרייר כאן.

"אולי הייתי מאמינה לך אם לא היית בוהה בו ככה." שיט!

זה לא יכול לקרות, מלאני את מלשנית ואין סיכוי שאני אתן לך לדעת את האמת.
כי האמת היא שעשיתי המון דברים אסורים, ואהבתי את זה.
אבל אני די מבולבל למען האמת.
גרמתי לניק להרגיש רע והוא בטח שונא אותי אבל הפעם באמת שונא!
אני עדיין רוצה אותו וכן, אני סותר את עצמי בכל פעם מחדש, וזאת רק כי אני מבולבל.

איך אני אמור לדעת כיצד להרגיש אם ניק לעולם לא מספר לי איך הוא מרגיש אליי?

איך אני אמור לדעת אם זה בסדר לאהוב אותו?
אם זה בסדר להיפגע?
אם משהו טוב יקרה בסוף הדרך הזו, וכל זה לא היה לחינם?

אני עדיין כועס עליו מצד אחד על מה שעשה לי, על כל הדמעות שגרם לי להזיל אבל זו לא אשמתו, אני תמיד בוכה.
טוב, זו קצת כן אשמתו.

"ניק?" אזרתי אומץ להתקרב לבחור חסר החולצה, כשלידו שלל אנשים, חבריו ומעריצות, בנות. מישל בטוח הייתה מקנאה כמוני אם הייתה רואה את הבנות הללו נמרחות עליו כך.

אני יודע שאני אמור לשנוא את ניק ולהתרחק ממנו אבל אני לא יכול, אני אוהב אותו.
לא בא לי להתרחק ממנו.
אבל אני די בטוח שעכשיו הוא לא ירצה לדבר איתי בחיים, אחרי שבכיתי מולו כמו תינוק ואמרתי שלא רציתי לשכב איתו. ברור שהוא ירגיש רע, זה נורא ואיום.
לא רציתי אז באותו היום בבית של מישל אבל אני כן רוצה להיות איתו ואפילו סתם להתנשק, ואם חייב אז לשכב איתו, אני פשוט כל כך אוהב אותו ולא בא לי לשחרר, לא בא לי לעזוב אותו, לא בא לי שיעזוב אותי.

"אני די עסוק אז.."
הוא אמר בלי למצמץ, חוזר לדבר אל חבריו, מאט ודיימון, שכבר לא התייחסו אליי כאל אחד מהם ושוב הסתכלו עליי בעיניים כמו שמסתכלים על ילד בן חמש.

"אני רוצה שנדבר."
אמרתי בקול, לא אכפת לי שישמעו, לא אמרתי משהו לא בסדר ואפילו לא אכפת לי להגיד לו מול כולם את מה שרציתי לדבר עליו כי לעזעזל כבר לא אכפת לי מכלום ואני רוצה להיות מאושר, ואם כל חיי הם סוד, איך אני בכלל יכול להיות מאושר?

כמובן שהוא זעף, כי מאט ודיימון הביטו בו בשאלה, כאילו על מה יש לי לדבר איתו שהוא כל כך רציני ואולי הם עלולים לחשוד.

"אוקיי, בסדר." הוא אמר במעט רוגז ולבש על גופו חולצה חדשה.

אני לא אשקר, אני מעט מפחד.
הוא תמיד הפחיד אותי אבל זה היה פחד טוב, פחד שגרם לי להרגיש חי.
כי אני אוהב אותו בדיוק כמו שהוא והוא בן אדם די מפחיד ומלחיץ.
אבל מה אם הוא די כועס עליי, כאילו מאוד?
הרי גרמתי לו להרגיש כמו אנס חסר רגשות, והוא ממש לא..