If you only knew אם רק ידעת (boyxboy)

פרק 24

נ.מ תומאס:

ניק לא הפסיק לשלוח הודעות, אחת אחרי השנייה כמו איזה משוגע אובססיבי,
הלוואי שהיה אובססיבי אליי, כן?
אבל שלא יתנהג כאילו אני חייב לו משהו כשהוא זה שלא רוצה אותי בכלל.

ניק האידיוט:

'למה אתה לא עונה לי להודעות פאקינג שלושה ימים תומאס'

'אתה שוב מתחמק ממני?'

'שלא תעז להתעלם מההודעות שלי אני רואה שאתה מחובר עכשיו'

'אם אתה ממשיך להתנהג ככה אני אבוא לבית שלך ואז אתה באמת תצטער'

למה הוא עושה לי את זה?
למה הוא לא נותן לי להתגבר עליו?

זה אמור להיות כל כך קל להתגבר על אידיוט כזה שחושב רק על עצמו, שמדבר אליי ככה,
ומאיים עליי.
אבל אני עדיין אוהב את האידיוט הזה.
ואסור לי.

'אל תבוא'

עניתי לבסוף, לא רוצה שניק יבוא בכלל.
אבל הוא כבר לא ענה, והמשכתי לבכות,
אני כל כך לבד אבל גם לא בא לי לראות אף אחד.
במיוחד לא את ניק.

הצצתי שוב בהודעות ובשיחות,
טיילר לא שלח אף לא אחת וגם לא ניסה להתקשר אליי.
לעזעזל לא הייתי בשבילו כלום כמו שהוא היה בשבילי, אבל זה עדיין מכאיב.

"תומאס?"

"מלאני.." מלמלתי חצי ישן, אני רק ישן כל הזמן כי ככה עדיף, מאשר להתמודד עם המציאות.

"אני יודעת שזה קשה אבל אתה חייב לקום, אתה לא יכול לשקוע לדיכאון הזה."

מה את מבינה בכלל?

"אני יכול."

אני יכול לעשות מה שאני רוצה,
בחדר שלי, זה רק אני כאן,
ואני לא מתכוון לרצות אף אחד יותר.

אחרי שהיא הלכה חזרתי לבכי שלי,
הרי כלום לא נגמר, כלום לא הסתיים.
אני עדיין אותו תומאס, באותה משפחה, באותו תיכון, באותה עיירה, באותה מציאות מייסרת.

אבל עכשיו, גם אין לי את סבתא.
ואין לי את ניק.
כי הרסתי את זה!
אני הרסתי הכל, זה הכל באשמתי!

אם לא הייתי מנשק את ניק באותו הלילה, היינו נשארים חברים טובים והוא עכשיו היה כאן איתי ומחבק אותי, דואג לי ומנחם אותי, כמו שתמיד היה עושה.
הוא בטח גם היה מחטיף לשון כבר, מה שטיילר לא העז לעשות, ועכשיו שון מסתובב חופשי, מחכה שכבר אחזור לבית הספר רק כדי שיוכל להרוג אותי.

החלון נפתח בבום וקפצתי מהמיטה בבהלה.
לא שוב.

ניק נכנס דרכו, ולא האמנתי למה שאני רואה.

ניק כאן?!

לא! הוא לא יכול לראות אותי ככה, זה כל כך מביך והוא בטוח רק רוצה לוודא שלא סיפרתי כלום לאף אחד על מה שעשינו, כי נעלמתי לו והוא מפחד שיש לו קשר לכך,
אני בטוח בזה.