לזכרו 🥀||

'נכשלת'

יצאתי מהמזראטי השחורה שלי, לבושה במכנס עור שחור חולצה שחורה ומעיל שחור. אני מסתכלת מרחוק רואה את כל האנשים מסביב לקבר שלו.. והלב שלי נקרע..

אני נכנסת בחזרה לאוטו על מנת להירגע קצת מהדמעות לפני שאני יוצאת לכל הבלאגן..

אני מסתכלת במראה ומזהה את האיפור שלי מתחיל להימרח מהדמעות ואני מנסה לספוג כמה שיותר דמעות עם נייר.. אבל זה קרב אבוד.
חצי שעה אני באוטו מנסה להירגע ולנקות את האיפור המרוח אבל כל פעם באה עוד דמעה ועוד דמעה..
הצלחתי להירגע קצת והחלטתי לשים על עצמי משקפיים שחורות וגדולות שיסתירו לי את העיניים אם יכלתי הייתי גם שמה מסכה ענקית שתסתיר את כל הפרצוף שלי,
כדי למנוע קצת מהאנשים שם לנעוץ בי מבטים בלי בושה..

אני מתקדמת ומגיעה לשם..

אני רואה את סבתא שלי כרגיל רגישה למידי, מתייפחת ומסביבה עוד כמה מבוגרות שאני לא מכירה אבל כנראה אמורה להכיר. סבתא שלי ארגנה את ההלוויה אני לא כל כך קשורה למשפחה אני פה רק בשביל אח שלי הגדול.

התקדמתי לסבתא שלי ״מיה! איזה מנחם זה לראות אותך פה את לא יודעת כמה!״ היא חיבקה אותי חיבוק ארוך.
״גם אותך סבתא״ התנתקנו אחת מהשנייה והיא הסתכלה עליי ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש. חייכתי חיוך מאולץ והסתובבתי ללכת בגלל חוסר נושאי שיחה..

עברתי ליד קבוצת מבוגרות מהמשפחה אבל הפעם שסבתא שלי לא הייתה בינהן.

״לא אומרת שלום אף פעם האף שלה בעננים״
״איך היא לבושה מה זה?״
״אומרים שהיא הייתה עם הבעל של ההיא״
״מה נהיה ממנה?!?״
״זונה״
״שרמוטה״

מסוג הדברים שאני תמיד שומעת שאני מגיעה לביקורים אצל המשפחה בגלל זה תמיד השתדלתי לא להגיע.
ועד עכשיו? זה אפילו לא היה לי חסר היינו רק אני ואח שלי. בחיים לא ניחשתי שזה יהיה אני בסוף,לבד.

התעלמתי מאותן מבוגרות שלא מפסיקות לבהות בי וישבתי רחוק מהקבר שלו. הסתכלתי עליו מנסה לחשוב ורק מצטמררת מכל מחשבה שעולה לי.
איך הוא? דווקא הוא? הוא הבן אדם הכי חזק שאני הכרתי בחיים. לא באמת הכרתי את העסקים שלו בעולם הפשע או המאפיות כי הוא אף פעם לא הסכים להכניס אותי לזה אבל בחיים לא ציפיתי שהוא ימות כולם תמיד פחדו ממנו,  טוב כנראה שלא כולם.
והכי מעצבן זה שאני לא יודעת מה קרה לו באמת כולם יגידו משהו אחר,  הוא היה מלשן, הוא התאבד...

אם אני ארצה לדעת את האמת אני חייבת לשאול רק בן אדם אחד ואותו אני לא רוצה לראות בחיים. אחרי כמה דקות של מחשבות ראיתי שמשהו הסב את תשומת הלב של האורחים וכולם הסתכלו ימינה.. הסתכלתי גם אני והדם שלי התחמם. זה היה הוא
אותו אדם שאני לא רוצה לראות בחיים.
זה ליאו.
זה היה ליאו עם איזה חמישים שומרים ענקיים מאחוריו
כאילו מישהו יגע בו עם הגודל הענק שלו.
הוא לבש מכופתרת שחורה ומכנס שחור משקפי שמש שחורות, שיעור היה מוברש לצד ואת הזיפים שלו? קשה לפספס. כל העיניים פנו אליו של הבחורות של הבחורים.
בכל זאת מלך המאפיה וגם החבר הכי טוב של טום אחי..
הם היו ליאו וטום, ככה כל החיים מהגן עד ליסודי, תיכון, מכללה.. הכל ביחד... אני זוכרת אותו בבית שלנו מאז שאני קטנה אחרי שהם סיימו ללמוד..

הם קיבלו את התואר שליטי מאפיה
כן הם שלטו המאפיה שלמה זאת הייתה מן מתנה שליאו קיבל מאביו בירושה (גם אביו היה ראש מאפיה).
שאביו נפטר ליאו היה קטן ולא רצה להתמודד עם המאפיה לבד, וטום כמובן בחיים לא היה נוטש אותו ונכנס איתו שותף.. הם לא ציפו שככה זה יסתיים...

הסתכלתי עליו מרחוק, איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו פה? הוא עשה מספיק נזק הוא לא חושב?
רציתי לגשת אליו אבל לא קמתי, רק ישבתי בכיסא שלי מסתכלת עליו מתקדם..

הוא דיבר עם האורחים, עם סבתא שלי כאילו שמשהו מכל זה מעניין אותו, בולשיט.

העיניים שלו עברו על כולם ונפגשו בשלי בעודי בוהה בו.
שיט! חשבתי לעצמי הוא קלט אותי?

הוא הסתכל עליי לרגע וחקר אותי מכף רגל ועד ראש בכל זאת פעם אחרונה הוא ראה אותי פעם אחרונה בגיל 16 או משהו כזה. הוא ניסה לתאם עם עצמו את מה שהוא חושב אם זאת אני בכלל.
הוא ניגש אליי ואני רק חוששת שלא אשמור על קור רוח.

הוא מתקרב אליי ואני נעמדת. הוא מולי.
״מיה?״ הוא מכווץ את הגבות וכמעט מחייך.
לא שלטתי בעצמי והרמתי את ידי וסטרתי לו.

הוא זז עצידה ונגע לעצמן בלחי במקום של הסטירה..
היה שקט הוא לא הביט בי עדיין. אחד מהשומרים מאחוריו התקדם אליי אבל ליאו עצר אותו עם היד.
״אאוץ לוחמת, בדיוק כמו שטום תיאר אותך״

״אל תדבר עליו אפילו ליאו, איך אתה מעז לבוא עם הגורילות שלך אחרי שאתה ידוע טוב מאוד שטום מת באשמתך!״
הוא הביט בי לכמה שניות ושלף את המשקפי שמש מעיניו. זה חשף את עיניו הירוקות בגוון חזק מאוד.

היה לו מבט עצבני ופה כבר חששתי..
״תשאירו אותנו לבד לרגע״ הוא אמר והשומרים שלו הסתלקו.
״זה לא אשמתי שטום מת, כואב לי לא פחות ממך״
״אל תשווה ביננו בחיים, אני לא הייתי מכניסה את טום למשהו שיסכן אותו אתה מבין?״ אני מסתכלת בין עינו והוא לא מגיב אפילו קצת, זה לא עושה לו כלום.

״אגואיסט״ אני ממלמלת בגיחוך ומסתכלת על הרצפה, משלבת ידיים.
״מיה אני מנסה להבין אותך ואת הכאב שלך אבל את תצטרכי להירגע עם הדיבור הזה״ הוא מזהיר אותי ואני רק יותר מתעצבנת.
״אני שונאת אותך!״ אני מרימה את הקול לעבור ומתחילה לדפוק על החזה הקשיח שלו, זה כמעט הרגיש כמו להכות בקיר.
״מיה די מספיק״ הוא אומר ומחזיק לי את שתי הידיים
אני מסתכלת עליו לשנייה ומתחילה לבכות ולהישבר..
הוא מחבק אותי חזק ואני נשברת לזה..
הייתי צריכה את בחיבוק הזה אני פאקינג לבד בכל זה, פתאום נפל לי האסימון שאני באמת לבד, הורים אין לי ועכשיו גם את האח שלי הגדול אין..

נשארתי בין זרועותיו של ליאו לא מסכימה להשתחרר אני מרטיבה לו את החולצה עם הדמעות שלי והוא מתעלם מזה. אני מריחה ממנו ריח ממכר שרק מנסה למשוך מהחיבוק עוד זמן...
אני מתנתקת ממנו בסופו של דבר ומביטה בו.

״יהיה בסדר״ הוא מלטף לי את הראש, שם את משקפיו מסמן לשומרים שלו והם מסתלקים כאילו לא היו אף פעם...