לזכרו 🥀||

'חדש מהזכרונות'

השעה 22:05 אני מסיימת לארוז את דבריי האחרונים וסוגרת מזוודה ענקית..

אני נועלת את הבית, קצת עצובה ומפוחדת מאיך שהולך להיות מעכשיו.. אני שומעת צפירה מהחנייה שליד ביתי ומבינה שהוא כבר פה.
אני יוצאת ומביטה בליאו נשען על מכונית שחורה מסוג בוגאטי ויירון, לא הראיתי כמה קינאתי מבפנים, אחת המכוניות הכי יפות שראיתי בחיים.. אבל לא הראיתי שזה הרשים אותי יותר מידי...

הוא לבש מכנס שחור ומכופתרת לבנה שהבליטה לו את כל השרירים באופן מושלם, לא אשקר בהיתי לכמה רגעים אבל מהר הורדתי את העיניים.. הוא חקר את כל גופי לכמה שניות
הייתי לבושה במכנס עור שחור שהיה צמוד לגופי וגופיה לבנה עם מחשוף קטן בחזה, ולרגליי מגף שחור עם עקב קטן.. שיערי הבלונדיני מוברש לצד ועל שפתיי שפתון ורדרד..

נעמדנו אחת מול השני עם שתיקה בה אנחנו רק מביטים אחת בשני.
״תודה שבאת בסוף״ חייכתי חיוך קטן והוא רק הנהן והסתובב כדי להיכנס לאוטו.
נכנסתי גם אני ושתיקה מביכה הייתה ביננו במשך כמה דקות..
אני מתעסקת בציפורני מביטה בו לפעמים, אך שתינו לא אומרים דבר.
״רק אל תדבר יותר מידי״ פתאום אמרתי בציניות בשביל לשבור את הקרח.

״את ביקשת שאני אבוא, דברי את״ הוא אומר בקרירות בלי להביט בי.
״אני יכולה לשאול שאלה?״ היססתי לרגע.
״תשאלי״ הוא אמר בזמן שהוא פונה שמאלה.
״למה עזרת לי עם הטובי הזה אם הוא כל כך מסוכן?״ הרמתי אליו את המבט, מחכה לתשובה.
הוא לא הוריד את עיניו מהכביש ושתק לכמה שניות..
״את אחות של טום זה.. זה אומר הרבה בשבילי..
ועכשיו אחרי שטובי הכריז מלחמה האגו המסריח שלי לא יתן לי לוותר״ הוא מצטט את מה שאמר על טובי ומחייך חצי חיוך שחושף את שיניו הלבנות.

התאכזבתי מעט, משום מה ציפיתי שיגיד משהו עליי שהוא דאג לי או משהו כזה.. איך זה שהוא כל כך לא נשבר לפלרטוטים שלי אולי יש לי מישהי? אני נתקפת קנאה מעט זה מעצבן אותי אבל אני לא עושה הרבה חוץ מלשתוק ולא להגיב לסיטואציה.
הוא לוקח ימינה חזק עם ההגה ואנחנו מגיעים למין אחוזה ענקית שאמורה להיות ״הבית״ שלו. ולידו עוד בית ענק אבל טיפה פחות שכנראה אמור להיות שלי.

הוא חונה ויוצא מהמכונית ואני עדיין בוהה וחוקרת קצת במקום הענקי שהגענו אליו.
אני קולטת שהוא מחכה שאני אצא ויוצאת לבסוף במבוכה.
הוא לוקח את המזוודה מידי את התיקים את הכל משאיר אותי בלי כלום לסחוב.

״תביא לי לקחת גם משהו״ אני אומרת.
״אני לא צריך עזרה״ הוא יורה אליי בקרירות.
זה לא מחמיא לי, זה מעצבן אותי.
לבסוף אנחנו נכנסים לבית הפחות גדול שכמו שניחשתי הוא שלי. הוא פותח עם מפתח שהיה בכיסו ומסמן לי עם ידו להיכנס ראשונה.
אני נכנסת ומתפלאת מהגדול הענק.
הכל כמעט בצבע שחור ויש פריטים בודדים שהם בצבע אדום. אופייני לטום.

אני נכנסת והדמעות מאיימות לצאת, הכל פתאום הזכיר לי אותו למרות שבכלל לא ידעתי שהדירה שלו עד שליאו אמר לי. פתאום הרגשתי שהרוח שלו עדיין מסתובבת בבית.
אני עם הגב לליאו מנסה לבלוע מהדמעות.
״היי, הכל בסדר?״ ליאו נוגע בכתפי..
״כן סתם, מתפלאה מהגדול״ אני אומרת ונוגעת בפניי לבדוק אם פניי יבשות מדמעות.. ואני נרגעת שאני מגלה שכן.

הוא מוביל אותי לחדר שינה ענק עם מיטה גדולה ולבנה שבצידה חלון ענק עם וילון ארוך שמשקיף בדיוק לבית של ליאו.
בתחילת החדר יש מקלחת ענקית שנראית כמו איזה חדר בפני עצמו.
״טוב אז זה הכל, יהיו לך עוד כמה עוזרים פה וכמובן שומרים, את תצטרכי משהו תתקשרי אליי תסמסי לי מה שאת צריכה״
״האמת, אני רוצה לצאת היום״ אני דורשת אחרי שחקרתי טיפה את המקום.

״דווקא היום? את לא אמורה להיות באבל או משהו?״ הוא אומר ומסתכל לי ישר לתוך העיניים
״לא, אני מתאבלת על אח שלי אני לא צריכה לבכות כל היום בשביל זה, להפך אני צריכה הרבה שתייה וסקס בשביל להתמודד״ אני אומרת ישירות אליו.

״אוקיי, לי יש דברים לעשות בערב אבל את תלכי עם השומרים, תהיי ילדה טובה מיה.״ הוא אומר בזמן שהוא מלטף את פניי בעדינות כזאת שגורמת לי צמרמורת.
הוא לא מוסיף דבר וכבר נעלם לי.
אני מתעצבת מעט שהלך אבל מהר זה עובר לי ואני מתחילה לפרוק את המזוודה.