Between Lovers

פרק 13

״בוקר טוב״ קראתי בחיוך בעודי מתקדמת אל שולחן האוכל הגדול אשר בו כבר הגרים עימי בבית ישבו והחלו לאכול.
״בוקר טוב מדי, את נראת נפלא היום״ ניקי חייך אליי בחום ולא יכולתי שלא ללטף את ראשו בעדינות לאחר שאני מתיישבת במקומי החדש. ניקי נהג להחמיא לי פחות שלושה פעמים ביום אם לא יותר כיוון שסיפר לי כי לפני שאימו הלכה לעולמה הוא לא החמיא לה הרבה ואף מידי פעם העיר לה כי לא הייתה מתלבשת מספיק יפה לטעמו, לכן  הוא מכפר על מעשיו עם כל אישה אשר הוא פוגש וגורם לה לחייך בחום אלי כשהוא מחמיא לה בכל דרך אפשרית, כך יכל להרגיש קרוב אליה וחשבתי כי זוהי דרכו להחיות אותה בחיו.
״תודה ניני״ זה היה הכינוי שקראתי לו מידי פעם כשרציתי להרגיש קרובה אליו עוד יותר מה שהייתי, אהבתי את ניקי כאילו היה אחי הקטן, אולי כי היה יחסית קרוב לגילי, הוא רק בן תשעה עשר. הירומה ניקי- ילד למהגרים חוקיים מיפן אשר הוריו נרצחו על ידי שודד מטעמיו של האמסטיג׳ בעודו ילד בן ארבע עשר בלבד, הוא סיפר לי כי בראיין מצא אותו ברחובות ניו יורק מגולגל בתוך נייר עיתון ידן כשהיה בן 17 ולקח אותו תחת חסותו. זה גרם לי לחשוב בצורה שונה על בראיין, הוא ראה ילד צעיר אשר היה רזה וכל כך צנום באחד ימי השטופי גשם בניו יורק ונתן לו בית חם, איפשר לו להתפתח ולגדול לגבר בו הוא היום.  זה ראוי להערצה לדעתי. ויותר מכך, זה גרם לי לחשוב כי יכול להיות שליבו לא עשוי מאבן עד כדי כך אלא אלו היו חיו שבגללם התנהג בצורה כזו. בראיין הגיח אל השולחן לבוש בחולצה הצמודה אשר גורמת למבנה גופו למשוך את עיניי אליו כמגנט אשר חצה ארצות וימים כדי להגיע אליו בעודה ספוגה בזיעתו כששרירי ידיו נגלים לעין בבירור, גדולים ומלאי ורידים  שזופים ויפים אשר גורמים לי לא להפסיק לנעוץ את מבטי בהם. ועימו לוקאס אשר החליף ככל הנראה את מקומה של מלני לבנתיים, לבוש גם הוא בחולצה בעלת זיעתו שלו.

״יש לכם במקרה ספר להשאיל לי? אני רוצה לקורא משהו מרענן״ שאלתי את חברי השולחן בעודם אוכלים בתיאבון גדול, מהדהדים בראשם על כן שאין ברשותם ספר כזה.
״את יכולה לקחת מהמשרד שלי״ אמר, גורם לי להסתכל עליו אך מידי פעם להשפיל את עיני לזרועותיו החסונות מבלי רצוני. אלוהים- זה קשה לשמור על עיניי למולו כשחזהו עולה ויורד כך מול עיניי כאילו היה עירום, אני דיי בטוחה שהוא הרגיש כרגע איך מרגישות נשים בעלות זה גדול כשמסתכלים להן במחשוף חולצתן. לאחר ארוחת הבוקר פסעתי את דרכי אל משרדו של בראיין אשר היה בקומה הראשונה לפי דבריו כשאמר כי אני יכולה ללכת אליו לאחר ארוחת הבוקר. משרדו היה בגוונים שחורים כפי שעיצב את כל ביתו אשר מאוד אהבתי להיות בו בעוד חלונות גדולים אשר מהם קרני השמש חדרו וגרמו לחדר להיות מואר ולהקנות לו מבט שובה לב. שילוב של חום יחד עם אדישות ואפליות. תמונתם שלו ושל חברו הטוב הייתה מונחת על ספרייה קטנה אשר בגללה הגעתי הנה, מסתכלת על חיוכו הרחב של בראיין העומד לצד לוקאס כשהם עצמם אולי בני חמש עשרה לכל היותר ומקווה כי יבוא היום ואני אזכה לחיוך כזה מתנוסס ממנו אליי.
״את מוזמנת לקחת מה שרק תרצי״ קולו נשמע מאחורי גבי, מסתובבת ורואה בו על פתח משרדו כשידיו תחובות בכיסיי מכנסיו שהוחלפו כרגע לחליפה אלגנטית בצבע אפור בהיר עם משבצות שחורות עדינות עליה, גורם לאודם קל לצבוע את פניי על חוסר הכבוד אליו הפגנתי כשהתבוננתי בדברים שלו ללא רשותו ולהרגיש חטטנית. הסתובבתי בחדות כדי להספיק להביך את עצמי למולו ואף לקלל עד כמה נראה טוב בחליפות כששיערו מוברש אחורה ובחנתי את הספרים אשר היו בספרייתו, בוחרת את אחד מספריו המדבר על אסטרולוגיה, תמיד אהבתי את כוכבי השמיים.
״ספר טוב״ הוא נעמד מאחורי גבי, כל כך צמוד אליי עד שצמרמורת קלה עברה בגופי קירבתו אלי,מסתובבת אליו ובוחנת את עיניו השחורות אשר הסתכלו עליי ברגעים אלה עד כמעט נבלעת בתוכן.