Between Lovers

פרק 45

״והיית מעז?״ אני שואלת למרות שזרת השאלה הרטורית הכי מטומטמת שיכולתי להוציא מפי, כמובן שהיה מעז. ולא רק זה, אף אחד על פני כדור הארץ לא היה מעז לעשות דבר או חצי דבר. חוץ מבראיין. העיניים שלו מסתכלות עלי בגיכוך כאילו הייתי אייל תמים ודפוק אל מול דרקון יורק אש שלא היה חושב פעמיים. אני שונאת הדרך שהוא מסתכל עלי, את הדרך שבה הוא עומד מולי ומרגיש כמו חומה אפלה ומסוכנת. אני שונאת את העיקצוצים שעוברים בתוכי מהבטן ישירות עד לרגליים ואני הכי שונאת את העובדה שהוא יודע שאני אוהבת את מה שאני רואה. לך תזדיין, בראיין! אם אתה לא רוצה לזכור, אל תסתכל עלי במבט שגורם לי לרצות לאכול אותך!
״את חושבת שאני שואל?״ החיוך הצדדי הזה עוד יהרוג אותי. אני לא מספיקה לחשוב וידו המחוספסת עוברת לחגורת נשקו, עוטפת את השחור בגימור מט והוא במרחק נגיעה ממצחי.
״שאעשה את זה ? עכשיו?״ בתנועה אחת, אצבע ארוכה נלחצת על ההדק. הקול לא חלש ולא חזק אבל באוזניי, הוא כמו פעמוני כנסייה עצומים שמבשרים לי על שעתיד לבוא. עיניי פקוחות לרווחה בעוד שבפי טעם מר וגרוני חנוק מלחץ, בראיין מעולם לא כיוון אליי את נשקו ובטח לא טען אותו למולי.  ״הייתי מעז, את שואלת?... זה עונה על השאלה שלך?״ אני מסתכלת מביטה עמוק לתוך העיניים שלו, אופל ואכזריות שבוקעים מתוכן נדבקים אליי כמו מגפה זועמת ואני איפשהו מנסה למצוא משהו אחר שהיה דומה, נסיוני לשווא.
״אני לא אדם סבלני במיוחד, מדליין. שאעשה זאת?״ מרגישה את מדיי מכנסיי נאבקים לצאת מידיי הסגורות והמזיעות, שיניי מוחזקות אחת בשנייה והנסיון לשאוף אוויר לריאות חדל מזמן. הטעון זז הצידה יחד עם ידו החסונה, בחוסר מאמץ צליל פליטת כדור נשמע ברחבי החנות ואחריו קול שבירת אגרטל שגורם לי לפול מרגליי. תחושת הפחד גדולה מתמיד כשאני רואה את המים זולגים ומתפשטים לכל צד בעוד עיניי רואות את המים אדומים כאילו היה דם מידי שמעורבב עם זכוכיות בהירות.

הכל היה כל כך מהיר, עניין של שניות אחדות בלבד בעוד התרמיל הזהוב קרוב אליי עד שכמעט כואב לי כאילו פגע בי. ראשי כבד ומסתחרר סביב עצמו כאילו היה סביבון מזויין, אני לא מעיזה להרים את ראשי אבל אני יודעת שהוא צועד אליי.
בזווית החיצונית של העין אני מבחינה בו יושב על רגליו לצידי, הריח החזק עם במתיקות המעודנת שהיה מריח כמו חלום ורוד ומתוק כרגע מריח כמו גופרית וזיעה מלוכלכת. התחושה החמה שעורו מקרין אליי שורף אותי כמו כוויה רק שהפעם, התחושה צורמת לעורי וגורמת לי לכאב עמוק לא מפחות משנוכח בליבי. אני מרגישה את ידו נשלחת אליי ואוספת קווצת שיער שמועבר למאחורי אוזני, ידו עוברת על צווארי באיטיות ועדינות שלא היו בו לפני כמה רגעים.
״הייתי מעז.״ קולו עמוק וחודר עמוק עד לשד עצמותיי, התחושה מוזרה כשהיא מעורבבת עם פחד, חרדה וטירוף.
״קומי, אקח אותך הביתה״ אני יודעת שזו לא שאלה, הוא הטיח עובדה בפניי ואין לי איך לצאת מזה. אני גם לא חושבת שאני יכולה. אני מסתכלת על האגרטל המנופץ כשאני צליחה לעמוד על רגליי, התחושה איומה כשאני רואה את רסיס הקליע מונח ליד הורדים האדומים המלאים במים ורסיסי זכוכיות. כשאני נועלת את החנות , ברכו בגימור מט עומד מול הכניסה כשבראיין שקוע בטלפונו ושעון על היוקרתית השחורה. לא לוקח זמן רב עד ששם לב להתקרבותי החוששת, ״תכנסי״ הוא אומר ועוקף בדרכו עד להגעת מושב הנהג, אני מתקדמת טל המושב האחורי בנסיון לשבת מאחור אך כשדורש ממני לשבת קדימה אני יודעת שאין לי עוד אפשרות נוספת. לא אחרי מה שקרה לפני מספר דקות. The neighborhood מושמעים ברקע תחנת רדיו מסויימת ואני שמה לב לאחיזתו החזקה של ידו על מוט ההילוכים, לא סיפרתי לו את תשובה שרצה ובראיין לא אוהב כשהתוכניות הולכות בניגוד לרצונו.